מסע החיים של לייבה
את רוב שעות היום בילינו בבית הספר. בשעות הבוקר בבית הספר הממלכתי-ממשלתי ובשעות אחר הצהריים בבית הספר היהודי. בבית הספר היהודי היה מורה מלומד אחד, עיתונאי של העיתון הנפוץ "די אידישע צייטונג" (מקביל ל"הארץ"). האיש שדבק בו ייחוס נעלה משום היותו חבר ילדות של חיים נחמן ביאליק, היה נשוי לאישה פולנייה. מאחר שבאותם ימים לא ראו בעין יפה נישואי תערובת, הוא נאלץ לעבוד במשרת הוראה במקום מרוחק מהעיר הגדולה. האיש היה שולח כתבות לעיתון ואפילו עליי כתב פעם, יותר נכון על חגיגת הבר-מצווה שלי. כשהגיע יומי לעלות לתורה, התקבצו אל בית הכנסת אורחים רבים ובהם המורה-העיתונאי שהחליט לסקר את האירוע. הוא תיאר על גבי חצי דף של העיתון מה היה ומי היה כולל פרשנות על כל אחד מהנואמים והנאומים. כך למשל "החמיא" לדודי חיים שהיה שתקן ידוע וכתב על יכולתו להשתתף באירוע במשך יום שלם בלי להוציא הגה מפיו. עוד כתב בארסיות על גבאי בית הכנסת אותו כינה "עם הארץ", שכל יכולותיו באו לידי ביטוי בחלוקת העליות לתורה. לטעמי היו אלה זוטות, שלא הצדיקו כתבה מקיפה מעין זו. לשאלת אבי מה פשר הדבר ענה העתונאי, שכולם באזור מכירים אותו כשקרן, ואולם כוונתו הייתה לגרום לאנשי העיר הגדולה לחשוב, כמה טוב וכמה נעים לחיות במקום הנידח הזה. לשמע דבריו, נותר אבי ללא מילים. בית הספר הממלכתי-ממשלתי סיפק מסגרת לימוד למשך ארבע שנים. כדי להשלים את לימודי בית הספר היסודי, נשלח אחי הבכור בֶּרֶה (שמואל) למוזסוויל בגיל עשר וחצי למשך שנתיים. בתקופה זו בֶּרֶה התארח בפנסיון אצל משפחת חרובסקי, ובהגיע זמני גם אני התארחתי שם. למדנו בבית הספר הממלכתי-ממשלתי עם ילדים גויים, שהוריהם היו ילידי המקום. בשל הבדלי הדת בינינו לבינם, לא היה מקום ליצירת קשרי ידידות בינינו מחוץ לשעות הלימודים, או ליתר דיוק, הורינו העדיפו שלא נפתח עמם קשרים חברתיים. רק בגיל בוגר יותר נוצרו קשרים שהתנהלו בסתר על מנת לא להכעיס את ההורים. משפחות הגויים התגוררו בבקתות עלובות עשויות מבוץ שהוקמו מעבר לפסי הרכבת. אפשר לומר שהיה זה עולם אחר שדייריו חיו בתת-תנאים. פרנסתם העיקרית של הגויים הללו הייתה בהיותם כוח עזר למשפחותינו. הנשים עבדו כעוזרות בית, הגברים עבדו בכל עבודה; כפועלי בניין או כעובדים אצל בעלי העסקים והחנויות. אצלנו במוֹנִיגוֹטֶס היה הכול ב"קטן" ואילו במוזסוויל, היה הכול ב"גדול". הודות לנדיבותו של הברון הירש היו במוזסוויל ארבעה בתי כנסת, מספר בתי ספר, ספרייה ענקית שהתחרתה בכבוד עם הספריות הגדולות שבערים הגדולות, מוסדות עירוניים בעלי סממנים יהודיים לרוב וכן מִינִי בית חולים. במוזסוויל וגם אצלנו לא היו רחובות סלולים אלא דרכי עפר ללא שמות לרחובות. אצלנו בעיירה רק לרחוב אחד היה שם שניתן לו על-ידי פרויקה אברמוב אחד הדיירים ברחוב. היה זה הרחוב שלי שנקרא "קרפל גס בין חוחוי וחנמוישה", על-שם המשפחות שגרו משני עברי הרחוב; מצד אחד גרה משפחת מעין קרעפלך. הכוונה למשהו ירוד, רדוד ‒ חוחוי ומהצד השני משפחת חנמוישה. [(קרפל גס: קרפל רחוב]. בנוסף היה בעיירה שלנו "בית חרושת" לגלידה. זו אינה בדיחה, עם מוח יהודי ‒ וחסר ערך. גס שממציא פטנטים אפשר לייצר גלידה באופן ידני בלי חשמל. מכונת הגלידה פעלה באמצעות מנואלה-
14
Made with FlippingBook Learn more on our blog