מסע החיים של לייבה
ידית ואותנו הילדים רתמו לעזרה לצורך סיבוב המנואלה. המתינו בכדים לצד המכונה והוחלפו בזריזות כדי לא להאֵט את ‒ אבקות בטעמים שונים ‒ חומרי הגלם הקצב. סביב חומרי הגלם פיזרו את הקרח שהגיע ברכבת הבוקר מהעיר הגדולה. לעתים קרה שבאורח פלא נעלם חומר גלם מאחד הכדים, היו אלו חתולי העיירה אשר פיתחו מיומנות בהתגנבות וריקון התכולה. אינני יכול לומר בוודאות שזו הגלידה הטעימה ביותר שאכלתי בחיי, אך בימים ההם, לא היה דבר שישתווה לטעם גן העדן של הגלידה שייצרו אצלנו. "קליינר דר עוילם גרסר די שימחה" (ככל שהעולם קטן ‒ הפתגם הבא הומצא במיוחד לכבוד מוֹנִיגוֹטֶס יותר כך השמחה רבה יותר), כי אצלנו היה שמח! כל פעילות הפכה לחגיגה וכל חגיגה הפכה לשמחה. כך היה גם כאשר נחתו על ראשינו להקות ארבה. אנחנו הילדים לא התיראנו מפני החרקים המעופפים שכיסו את שמי העיירה והחשיכו את אור השמש. להיפך, הצטרפנו למלחמה בפולשים. עם הסוג האחד, הגדול, התמודדנו באמצעות רשת גדולה אותה פרשנו על עצי התאנה לבל תיאכל העלווה וגם בעזרת מטאטא שלִהטט באוויר והפיל ארצה חללים רבים. עם הסוג השני, הקטן יותר, שהופיע בכמויות עצומות התמודדנו בדרך אחרת. כל תושבי העיירה התגייסו לתחם את שטחה בלוחות פח, כשישים ס"מ גובהם. ליד הכניסות לבתים הטמינו מלכודות, גם הן מלוחות פח, כדי שהארבה ייפול למלכודת. בסופו של כל יום היו "המומחים-המבוגרים" מפעילים מכשיר פולט אש, שהביא לקצם של הפולשים בשריפה. עוד ועוד סיפורים וחוויות היו מנת חלקנו בהוויית ילדותנו, הזיכרונות נצרבו בתודעתי ואני נושא אותם לאורך השנים ומתמוגג מהם גם היום. את הפרק הבא אקדיש לשלל הטיפוסים הצבעוניים שחיו בעיירה, האנשים שדמויותיהם הססגוניות נחתמו בלבי.
בית הכנסת שהקים אבי בעיירה מוניגוטס
15
Made with FlippingBook Learn more on our blog