מסע החיים של לייבה
החיים בבואנוס איירס בבואנוס איירס. פרק זה מתפרש על פני תחומים 1949 פרק חדש ומשמעותי בסיפור חיי החל בשנת רבים, על חלקם הנוגעים למישור המקצועי אספר כאן, ועל חלקם במישור החברתי-ציוני אספר בפרקים הבאים. עם הגיעי לעיר שכרתי חדר עם בן דודי שְׁמֵרֵה וחבר נעורים בשם חוּלְיוֹ. התקבלתי לעבודה במפעל "ברודווי" לייצור אופניים ולאביזרים המשמשים לפעילות ספורטיבית בשעות הפנאי. אף שהמשכורות ששולמו לעובדי המפעל היו נמוכות, הדבר לא הרתיע אותי. זמן קצר לאחר שהתחלתי לעבוד במקום הבחנתי בתופעה מוזרה, מרבית העובדים גנבו ציוד; אביזרים שונים וחלקי אופניים שנעלמו מהמלאי עשו את דרכם אל השוק. חלק הצטרף אל חלק וכעבור ימים אחדים כבר ניתן היה להרכיב אופניים מחוץ למפעל ולמכור אותם לכל המרבה במחיר. כך סידרו לעצמם העובדים "השלמת הכנסה". בשלב כלשהו הבינו בעלי המפעל שהם חשופים למכת גניבות ושכרו שירותי שמירה. השומר שנשכר לשם כך היה אדם מבוגר, טיפוס מנומנם ואדיש שישב על משמרתו בפתח המפעל. זה האדם האחרון שהייתי ממנה לבדוק בכליהם של העובדים בתום יום העבודה. השומר כלל לא הטריח את עצמו להרים את עיניו, כל מי שרצה לגנוב עשה זאת בקלות. הגנבים אחזו באביזרים או בחלקי האופניים מעל ראשיהם ועברו את "הבדיקה" בשלום. אחרי שהתברר לבעלים שלמרות נוכחותו של השומר, מכת הגניבות אינה נבלמת, נפקחו עיניהם להבין שעליהם להעלות את שכר העובדים ולשלם להם כגמולם. באותם ימים נהגנו לצאת לסעוד את ארוחת הצהריים במסעדת פועלים שהייתה ממוקמת בפינת הרחוב שבו שכן המפעל. היינו לקוחות קבועים של המסעדה ומטבע הדברים נרקמו בינינו לבין המלצר קשרי גומלין; אנחנו מצדנו השארנו לו תשר והוא מצדו העביר לנו מידע חיוני בנוגע למנה הטרייה שבושלה באותו היום. קשרי גומלין אלה התנהלו על מי מנוחות, כל צד שמח בחלקו. לפחות כך חשבנו. יום אחד גילינו שטעינו טעות מרה. היה זה כאשר הגענו באיחור למסעדה וגילינו שהמלצר החביב שלנו לא נמצא. כששאלנו את המלצר שהיה במשמרת לפשר היעדרותו של ידידנו, לחש הלה על אוזננו בסוד, שידידנו הלך לסעוד את לבו במסעדה ממול. ככל שהדבר נשמע מוזר, לא נדלקה נורת אזהרה בראשינו. למחרת הגענו למסעדה בזמן כשהמלצר שלנו נכח במקום. היינו סקרנים לדעת מה הניע אותו לסעוד במסעדה של המתחרים כשכאן במקום עבודתו הוא אוכל מכל טוב. התשובה שלו הייתה מזעזעת מבחינתנו, הוא אמר שמהיכרות קרובה למטבח הוא מודע לטינופת והלכלוך השוררים בו, והוסיף, "מוטב לי לאכול במקום אחר שבו הלכלוך והזוהמה הם בגדר נעלם לא ידוע." תשובתו הותירה אותנו המומים. בו-במקום החלטנו שעל הארוחה הפעם הוא לא יקבל טיפ וכי זאת הארוחה האחרונה שלנו במקום. ממילא לא הייתי חוזר לאכול שם מפני שלמחרת עזבתי את מפעל "ברודווי". בהמשך נמנעתי ככל יכולתי לאכול בחוץ, שיפרתי את יכולות הבישול שלי וחסכתי מעצמי את הסיכוי לחלות בחיידקי
26
Made with FlippingBook Learn more on our blog