סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון

סיפורה של גיזלה

שתי משפחות גאון; משפחתו של הרופא, ד"ר דניאל עובדיה, ומשפחות רוזנברג ורוזנראוך, שהיו שתיהן בעלות מנסרה ומפעל לעיבוד עץ. חיי החברה של הקהילה היהודית בעיירה סבבו בעיקר סביב מפגשים במועדון היהודי, אשר שימש גם כתיאטרון קטן. בעיירה לא היו תנועות ציוניות או תנועות נוער, אולם היו שלושה ארגונים יהודיים – 'מתת-יה', שהעלה הצגות תיאטרון וארגן טיולים ומפגשים חברתיים; 'לירה', הרכב מוזיקלי של זמרים ונגנים, ו'לָה- ֶנֶבולֵנצִִיה', ארגון צדקה שגייס כספים לנזקקים, בהם איסוף נדוניה עבור כלות שידן לא הייתה משגת, סיוע לחולים ועוד. אמי, אֶרְנָה לבית פּאפּו, שרה בסרבית ובלדינו ב'לירה' בסרייבו. היה לה קול ערב, בשונה מאוד ממני, והיא נהגה לשיר תוך כדי עבודות הבית, שירים עממיים ויצירות של שוברט בגרמנית. בביתנו היה גרמופון גדול שתפס כמעט רבע שולחן וניגן על פי רוב בלדות, שירים יוגוסלביים עממיים. בכול פעם שאחד מהוריי נסע לסראייבו לסידורים שונים הוא נהג לחזור עם תקליט חדש, ועד היום אני שואבת הנאה רבה מהאזנה למוזיקה הזו. , כאשר ביקרה מקהלת 'לירה' בפלשתינה, התלוו אליה 1934- ב אחד מאחיה של אימי, סלומון פאפו שהיה כנר, ובן דודו סלומון אשכנזי, והם רכשו שטח במה שהינו כיום חלקו הצפוני של רחוב דיזינגוף, סמוך לנמל תל-אביב. ביקרו שוב בארץ עם המקהלה וכשראו את המצב 1936- ב הירוד של השטח מכרו אותו, מעשה שהתברר בהמשך כצעד הרה גורל עבורם. אחיה של אמי לא שרד את המלחמה. לעומתו, בן הדוד נשאר בחיים ונפטר בשנות השמונים. אחיה השני של אמי , סמואל פאפו, היה אף הוא זמר ונגן ב'לירה', ואשתו התקשתה מאוד להתמודד עם אורח החיים שניהל, עם ההופעות בשעות הקטנות של הלילה והנדודים מעיר לעיר, שכן הלהקה נהגה להופיע בכל מקום: היום בסראייבו, מחר בזאגרב,

14