סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
שאתם היהודים לא אוכלים חזיר, אבל אם אתה רוצה להבריא, אתה חייב להתחיל לאכול." אבי אכן שמע לו, והבריא. מאז לא זכורה לי אפילו פעם אחת שהוא נאלץ לנסוע לטיפול בבלגראד. היה לו קרש משלו וסכין קטנה אותה שמר אצלו בכיס. את בשר החזיר שהיה קונה מהאיכרים הוא היה עוטף בהרבה ניירות, כך שלא ייגע בכלום. אמי הייתה פורסת עבורו לחם ומגישה לו את המלח בתוך חתיכת נייר, כך שלא ייגע בידיים במלחיה, והוא היה יושב לו על שרפרף נמוך סמוך לשולחן האוכל שלנו, מניח את הקרש על הברכיים ואוכל. לנו הבנות סיפרו שאבינו אוכל בשר צפרדעים, כדי שלא נבקש לטעום חלילה. פעם הלכתי ליום הולדת אצל אחת החברות הלא-יהודיות והיא הגישה לנו כריכים ואמרה, "אבל דעו לכן שהתבנית משומנת בשְפֶּק, שומן חזיר." אמרתי לעצמי, מה אכפת לי? ואכלתי. החלטתי שלא אגיד לאימא ונראה אם יקרה לי משהו, כי תמיד כל כך הפחידו אותנו עם האיסורים השונים. כילדה האמנתי בשם ואף פחדתי ממנו, אולם הפעם הראשונה בה צמתי ביום כיפור התרחשה מאוחר יותר, כאשר כבר שהיתי בברגן בלזן. באותו יום לקחו אותנו הגרמנים , את הצמים, מוקדם בבוקר למרחצאות והחזיקו אותנו שם עד הערב ללא מזון. אלה שלא צמו נשארו במחנה וקיבלו את מנת האוכל הזעומה שלהם. אלמלא היינו מצהירים שאנחנו צמים, היינו יכולים לשמור את האוכל לצאת הצום. למזלי, אבי נשאר במחנה והצליח לשמור עבורי מעט מזון באותו יום. על אף הבית האדוק שבו גדלתי והתחנכתי, יצאתי מהמלחמה ללא טיפת אמונה. עד אז האמנתי אמונה שלמה ופחדתי ממה שיקרה אם אעבור על אחד מהאיסורים הרבים. זכור לי היטב ערב יום שישי אחד בביתנו. פתחתי את מכסה התנור והשלכתי פנימה פיסת נייר, ואימא שלי נזעקה. במשך חמש שבתות לאחר מכן נאלצתי לעמוד ליד הקַנְדִילו, כלי מים שהכיל שמן ופתילים, להדליק אותם ולומר תפילה יחד עם אימא כדי לכפר
20
Made with FlippingBook HTML5