סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
עליה נאמן קרואטי. את הסחורה החרימו ולא שילמו בעדה. צילה אחותי הקטנה שיחקה בתרמילים של כדורי רובה שמצאה, ומשראו זאת האוסטאשים הם נכנסו לבית, הפכו וסרקו אותו כדי לוודא שאיננו מחזיקים בנשק. יהודי וישגראד העניקו כינויים לקבוצות האתניות השונות, כך שנוכל לדבר עליהן מבלי שיבינו אותנו. כך, האנגלים נקראו "מחטים", לא ידוע לי למה, ואילו המוסלמים נקראו "ירוקים". משפט רווח אצלנו לגבי המוסלמים היה שהם "כמו שדה חיטה ברוח" – נעים פעם לכיוון אחד ופעם לכיוון ההפוך. דווקא בתקופה זו של שפיכות דמים וחשדות הדדיים, בולט במיוחד מקרה בו ידיד מוסלמי, חבר לספסל הלימודים, הציל את חיי. ומעשה שהיה כך היה: באחד הימים קיבלתי הודעה רשמית בכתב להתייצב במרתף בית הספר כדי לנקות אותו. הייתי בת שלוש עשרה או ארבע עשרה ולא היה לי מושג במה מדובר, לכן עם קבלת ההודעה יצאתי לכיוון בית הספר כפי שנדרשתי. הספקתי להגיע למפגש בין שני הנחלים, סמוך מאוד לגשר, כאשר אותו ידיד כנראה ראה אותי מחלון בית הספר והוא רץ לעברי ושאל אותי כשהוא עדיין מתנשף, "לאן?" "קיבלתי מכתב להגיע לכאן", אמרתי לו, והוא לקח את המכתב מידיי, קרע אותו לחתיכות, השליך אותן לנחל ואמר לי, "לא קיבלת כלום. עכשיו לכי הביתה ושלושה ימים אל תצאי ממנו". בדרכי חזרה פגשתי ליד בית המרקחת את בן דודו של אבא , מנטו (מנחם) פאפו. "לאן אתה הולך?" שאלתי, והוא סיפר לי שקיבל מכתב להתייצב בבית הספר. אמרתי לו, "לא קיבלת הזמנה. עכשיו תחזור הביתה, ושלושה-ארבעה ימים אל תצא משם." הוא שמע בעצתי וניצל, אבל מאוחר יותר נפטר בברגן בלזן. רק מאוחר יותר נודע לנו מה באמת התרחש באותו יום ועד כמה הייתי קרובה להירצח: גיליתי שהקרואטים, האוסטאשים, טבחו בסרבים במרתף בית הספר והרגו כחמישים גברים. מתוכם, רק הכומר נותר בחיים ואילו חסרי המזל שנקראו לנקות אחרי
27
Made with FlippingBook HTML5