סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון

סיפורה של גיזלה

גרמני, רופא, ועוזרו שהתגוררו בשני החדרים הפנויים בבית. הקצין אהב אותנו ודיבר עם הוריי בחמימות, ממש כאילו היו חברים. בשונה מחבריו שהשתכנו במלון של העיירה, אצלנו היו לו מיטה נוחה ונקייה ואווירה ביתית, וכאשר הקצין סעד בחוץ הוא נהג להביא לנו אוכל וקינוחים שונים. אפילו אמי האדוקה העלימה עין ולא בדקה בציציות עד כמה הם כשרים. כשנתקלתי בחברות שלי ברחוב הן היו חוצות את הכביש לצד השני ומשם מנופפות לי לשלום בזהירות, כך שאף אחד לא יראה. חברתי הרוסיה ניתקה לחלוטין את יחסיה איתי וסירבה לדבר עמי, כנראה מתוך פחד. להבדיל ממנה, חברותיי המוסלמיות אמרו, "הייתם חברים שלנו בזמנים טובים ואתם חברים גם בזמנים רעים", אולם אני פחדתי להתרועע איתן אחרי שראיתי את אחיהן בן החמש פונה לשיירה של גרמנים כשהוא מצביע עליי, "יודה, יודה!" למזלי, הגרמני אליו ניגש היה דייר המשנה שלנו, אותו קצין גרמני שאהב מאוד את הוריי וכמובן שהיה מודע ליהדותם, אבל המקרה הזה הבהיר לי שאותו ילד ספג הרבה שנאה ליהודים בבית והותיר אותי בתחושה קשה. בתקופה זו חויבנו לשאת טלאי צהוב עם מגן דוד ועליו , יהודי (עברי). באחד הימים Jevrej , כלומר J מתנוססת האות יצא אבי מהבית לבוש מעיל ולא הבחין בכך שהטלאי מכוסה. האוסטאשים גם כך חיכו רק להזדמנות להעניש את היהודים, "חיפשו את השערה בתוך הביצה" כדברי הפתגם, והם תפסו אותו ואסרו אותו בגין עבירה זו למשך כחודשיים. בית הסוהר שכן מעבר לגשר שעל הדרינה ועליי הוטל להביא לו אוכל מדי יום. זו הייתה צעידה מפחידה, שכן פעמים רבות עברתי את הגשר תחת חילופי היריות בין האוסטאשים הקרואטיים לצ'טניצים הסרבים, ששיתפו פעולה עם הגרמנים (להבדיל מן הסרבים הפרטיזנים שנלחמו בהם), ונאבקתי בפחד בכך שאמרתי לעצמי שאבא שלי מחכה לי ואני מוכרחה להביא לו אוכל.

ביוני החרימו האוסטאשים והגרמנים את החנות של אבי והציבו

26