סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
סרדינים דרך קוסובו לרָשָה שבסרביה, משם לבלגרד, לזֶאמוּן ועד ליעד הסופי - סָיימי ְטֶה שבפאתי בלגראד - יריד לשעבר שהוסב למחנה ריכוז והשמדה נאצי. בסיימישטה שיכנו אותנו במבנים שהכילו דרגשי עץ בשלוש קומות. האסירים הוותיקים יותר במקום סיפרו לנו כי טרם בואנו הרגו שם אסירים במשאיות גז, ולאחר מכן השליכו אותם לקברי אחים שנחפרו מבעוד מועד באזור הכיבוש הגרמני של סרביה. שהינו בסיימישטה כחודש ימים. כאשר הגיעה קבוצת יהודים נוספת, כמאה וחמישים איש מפְּרי ְטִינה שבקוסובו, אשר נמלטו לאלבניה, צירפו את עשרים המשפחות שלנו לקבוצה זו ויחד כונינו הקבוצה ה"אלבנזית". במהלך היום היינו חופשיים להסתובב בשטח המחנה אך לא לצאת ממנו. הרעב בסיימישטה היה קשה מנשוא; במשך כל היום לא חולק לנו אוכל פרט למעט לחם פה ושם, ואנו נאלצנו לחטט בזבל אחר שאריות מזון. אספנו תרמילי אפונה ריקים וקליפות ירקות ואמי קטפה עלי סרפד, אספה זרדים והדליקה אש, וכך בישלה את מה שהצלחנו ללקט בתוך צלוחית אלומיניום צבאית. כך עבר עלינו חודש במחנה, עד שבאחד הלילות הוציאו הקרואטים האוסטאשים את כל הגברים והיכו אותם מכות רצח בשוטים ובאלות. אבי שכב בדרגש שמתחתיי ואני הנחתי לשמיכה שלי להשתלשל מן המיטה באופן שתסתיר אותו, וכך הצלחתי למנוע ממנו את סבל המכות. זה היה לילה נורא. אחותו של הרב הלוי, שהייתה עמנו במחנה, קיבלה התמוטטות עצבים לאור האירועים. היא יצאה מן הצריף שלנו ואנו שמענו ירייה. לאחר מכן נודע לנו כי הרגו אותה וכי גופתה נזרקה לנהר הסָבָה. בבוקר המחרת ריכזו אותנו, כולל אותם גברים שהוכו לילה קודם ואשר יכלו אך בקושי ללכת, ודחסו את כולנו אל תוך רכבת משא שהייתה עתידה להוביל אותנו לברגן בלזן.
34
Made with FlippingBook HTML5