סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
שהיה מיועד לפושעים מסוכנים כגון רוצחים ושודדים, ולא לעבריינים פוליטיים או מתנגדי משטר. המקום היה צפוף מאוד ומחולק לחדר גברים וחדר נשים, שבשניהם חלונות מסורגים. לאורך החדר היה קרש, כעין שולחן נמוך, ששימש אותנו כמיטה ללא מזרן או סדין, ועל הקרש הזה ישנו - צילה ואני יחד, ואמי יחד עם דינה. שמיכה אחת פרשנו על גבי הקרש ובשנייה התכסינו יחד. מדי פעם הוציאו אותנו לחצר הקטנה כדי שנוכל לשאוף מעט אוויר, אך רוב זמננו במקום עבר בחוסר מעש, ולכן, ביליתי את מרבית היום בחברת אבי בחדר הגברים, שם שיחקו קלפים מרבית היום כדי להעביר את הזמן. בפודגוריצה התהלכנו כולנו רעבים. התפריט שלנו התבסס ברובו על אורז שהשאירו האיטלקים אחריהם עד שלא יכולנו לסבול יותר את טעמו, וגרוע מכך, לאורז הוסיפו תבלין של בצל מטוגן שגם אותו השאירו האיטלקים ואשר היה מלא תולעים, כך שמעל לתבשיל האורז הדליל שהוגש לנו צפו תולעים. זה אמנם היה מגעיל, אך איש מאיתנו לא העלה בדעתו להשליך את המנה שלו. היינו נפטרים מהתולעים ואוכלים את האורז המאוס שקיבלנו. כך חלפו ימינו במקום, ואני נדרתי לעצמי שאם אי פעם אצא משם, לא אגע יותר באורז לעולם. פודגוריצה הייתה יעד מועדף להפצצות של האנגלים, משום שהיו בה צֵ'טניצים וגרמנים שברחו מאלבניה ולאחר מכן נכנסו למונטנגרו. למזלנו, קירות בית הסוהר היו עבים במיוחד; שלוש פעמים שמענו התקפות של האנגלים או האמריקאים, אבל גם כשאחת הפצצות נפלה סמוך לבית הסוהר וחלק גדול של העיירה נהרס, קירות הכלא נותרו שלמים. בסך הכול שהינו במקום כשלושה חודשים, במהלכם צירפו אלינו יהודים מעיירות אחרות - צֶטִיניֵיה, נִיקשִׁיץ' ומשפחה יהודית מפֶּטְרובָאץ שהייתה בעלת מפעל לייצור גפרורים. העלו אותנו, כמאה ועשרה 1944 משנסוגו הגרמנים במאי יהודים, למשאיות. במשך יום שלם נסענו בעמידה, צפופים כמו
33
Made with FlippingBook HTML5