סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
בדומה לסיימישטה, גם כאן היו המיטות מסודרות זו מעל זו – שתיים, שלוש ואף ארבע מיטות. מי שלא יכול היה לעלות למיטות העליונות ישן בתחתונות, כאשר תחילה ישנו אדם אחד במיטה, אולם עם הצטרפותם של אסירים נוספים עברנו לישון שניים במיטה. לא זכור לי שחשתי פחד או עצב בעת שהותי במחנה. רוב הרגשות קפאו במקום הזה. הרגש היחיד שכן חשתי שם היה כעס גדול; נהגתי לקלל את השומרים ממש מתחת לאפם קללות כאלו שאני מתביישת לחזור עליהן היום, מבלי שהם יבינו. הייתי שולחת אותם לאיפה שבאו. קיללתי את אלוהים, את סנטה מריה, מריה הקדושה, ואת כל הקדושים. כמעט ולא זכורים לי משגיחים או מפקדים גרמנים שראו בנו בני אדם או הפגינו כלפינו אנושיות כלשהי. המילה היחידה ששמענו מהם הייתה, "לוס, לוס, לוס" - מהר, מהר, מהר! – והיא נותרה חקוקה במוחי עד היום. כולנו כבר הבנו מהר מאוד שהחיים במחנה לא יהיו חיים. מדי בוקר היה עלינו לקום בחמש ולהתייצב בחמישיות לאפל, מסדר, שיכול היה להימשך שעות על גבי שעות. בחודשי הקיץ עוד היה קצת אור, אבל בחורף עדיין שררה עלטה כשהתעוררנו. באחד המסדרים חרגתי מעט מהשורה והקאפו המשגיח, שהיה פולני או אוקראיני בשם קאזימיר, מיהר לחבוט בי בקת הרובה שלו בחלק העליון של הזרוע. זו הייתה מהלומה חזקה ועד היום אני סובלת מכאבים באותו מקום. לעומת זאת, מהקאפו היהודי לא פחדתי. שמו היה אלבאלה והוא היה יהודי מיוון, ששלט בשפות רבות, ותפקידו העיקרי היה תרגום ההוראות. בנוסף להם, בכל צריף היה קאפו מהצריף שחילק מזון. הקאפו שלנו, כאשר הכיר את האסיר שהמתין מולו, נהג לדלות עבורו במצקת את המרק הסמיך מתחתית הסיר, ואילו לאלה שלא הכיר ושלא היה אכפת לו מהם, היה מגיש את הנוזל הדליל יותר
36
Made with FlippingBook HTML5