סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
שבחלקו העליון של הסיר, אבל הוא לא היה סדיסט.
אחת לכמה זמן היה נישא באוויר המחנה ריח נורא של נוצות שרופות, ואז ידענו כי שורפים בקרמטוריום גופות של אסירים שכוחם לא עמד להם. עם זאת, ברגן בלזן לא שימש כמחנה השמדה, ואם אסיר כלשהו עבר על כללי המחנה, הוא היה נשלח לאושוויץ. כך למשל באחד הימים מצא אסיר יוגוסלבי שעבד איתי בהפרדת נעליים זוג נעליים שלמות ונעל אותן לרגליו. הוא נתפס, והעונש על "עבירה" זו היה שילוחו לאושוויץ. הוא מעולם לא חזר משם. זמן קצר לאחר הגיענו למחנה הכניסו אותנו למרחצאות ואילו את הבגדים ואת הנעליים אספו והעבירו לחיטוי, כביכול כדי להגן עלינו מפני מחלות מידבקות וטפילים. במשך למעלה משעה המתנו עירומים עד שהבגדים הוחזרו אלינו, רק כדי לגלות כי כל בגדי הצמר והנעליים שלנו התכווצו בתהליך החיטוי וכי לא יכולנו ללבוש אותם יותר. כך נותרנו ללא בגד חם וללא נעליים בקור המקפיא של צפון גרמניה. בתחילת שהותי במחנה זכיתי בתפקיד נחשק יחסית – עבודה במטבח האס.אס. במשך היום קילפנו תפוחי אדמה, סלקים או בצלים. לכל אחד מאיתנו היו קרש וחבית, וכשהייתה החבית מתמלאת הייתי מסובבת אותה ולוקחת חבית ריקה. עבדנו תחת עינם הפקוחה של שני חיילי אס.אס., שתפקידם היה לוודא שאיננו מתרשלים בעבודתנו ואיננו גונבים מהמזון, אולם בכל הזדמנות שנקרתה לי הגנבתי לפי חתיכת גזר, קולורבי או בצל. אחד החיילים, גבר גבוה ורזה עד כדי כך שכינינו אותו בינינו "עמוד חשמל", היה בן אדם, "מענטש", והפגין כלפינו יחס אנושי. הוא העלים עין כשהבחין בנו אוכלים ואף נהג לאכול מכף ידי ירקות שקילפתי עבורו. לפעמים הצלחתי להסתיר בקפל מטפחת הראש שלי כמה פרוסות של גזר, קולורבי או בצל ולהביא אותן לאחותי, לבת דודתי ולאבי. אמי סירבה לאכול לאחר שראתה חתיכת שומן חזיר במזון, וממילא היא וסבתי היו
37
Made with FlippingBook HTML5