סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון

סיפורה של גיזלה

הדרך חזרה ליוגוסלביה

משְׁפּרֶמבֶּרְג הלכנו ברגל בשדות דרך קוטְבּוּס עד פורְסְט קילומטר. ההליכה ארכה 70- שבגבול פולין, מרחק של כ כחודשיים. לעיתים עצרנו ללילה או שניים באותו מקום. אכלנו מה שמצאנו בדרך –תירס, צנונית או קישוא, כל מה שצמח על העצים או באדמה. באחד הימים קטפתי עלים צעירים שרק נבטו, במחשבה שמדובר בתרד, אבל אישה שהייתה עמנו זיהתה כי זהו טבק. בלילות ישנו על קרש או ספסל שנקרו בדרכינו, או על כל מצע אחר שמצאנו. למזלנו זו הייתה עונת הקיץ וכך יכולנו לישון תחת כיפת השמיים. היו ביננו גם שבויים יוגוסלביים וחיילים שבויים איטלקים שהצטרפו אלינו בדרך. מאחר שרגלי היו חלשות נרתמו החיילים האיטלקים והעמיסו אותי על מריצת הציוד שלהם למשך שעות ספורות כדי לאפשר לרגלי לנוח. בפורסט שהינו כחודש ימים. ושם הועלינו לרכבות ונסענו דרך צ'כיה והונגריה עד שהגענו לסוּבּוטִיצָה שביוגוסלביה במחוז . הוכנסנו 1945 וויוודִינָה (מחוז כפרי עשיר בחיטה), באוגוסט לבידוד בבית הבראה כדי לוודא שאיננו סובלים ממחלות מידבקות. הבידוד אמור היה לארוך ארבעים יום אך בסופו של דבר החזיקו אותנו פחות מחודש. זו הייתה הפעם הראשונה מאז השחרור שהרגשתי איך גופי מתאושש. בוויוודינה הוגש לנו אוכל טוב בשפע, ובשלב זה גופנו גם היה חזק יותר ומסוגל לעכל את המזון שניתן לנו. לקח לגופי כשלושה חודשים ללמוד להתמודד מחדש עם מזון באופן הדרגתי. לאחר שהתאוששנו מעט פנו אלי מהקהילה היהודית של בלגרד ואמרו, "את הקטנים מביניכם ניתן להעביר לבית יתומים, אך לך כבר מלאו שמונה עשרה ולכן את לא מתאימה. אנו מציעים לשלוח אותך לסרייבו, שכן נולדת בבוסניה". אחותי סירבה להיפרד ממני. בני הדודים, שהיו צעירים יותר, נשארו בבלגרד והועברו לבית היתומים, ואילו אחותי ואני נשלחנו ברכבת לסרייבו.

45