סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
השחרור בטרביץ
משנעצרה הרכבת בטרביץ ברחו הגרמנים. אחותי ובת דודתי, היו עם חום מטיפוס, ויחד עם אחרים, שהיו חולים וחלשים מכדי לזוז, נשארו ברכבת. אני ירדתי מהרכבת וצעדתי קילומטר או שניים עד שהגעתי לעיירה. שם נכנסתי לאחד הבתים הנטושים ופתחתי את ארון הבגדים שמצאתי. פשטתי את בגדי, שהיו מזוהמים ושורצי כינים, ולבשתי בגדים נקיים לראשונה מזה זמן רב. לקחתי בגדים גם לאחותי צילה, אך לבת הדודה הקטנה לא מצאתי בגדים מתאימים, שכן זה היה בית ללא ילדים. בצאתי משם פגשתי חייל רוסי ממוצא יהודי אשר נתן לי שליש כיכר לחם גדולה, אשר שקלה כמעט כמוני. נוסף ללחם נתן לי אותו חייל גם חתיכת שפק, בשר חזיר שומני. משהתקרבתי לרכבת ביקשתי שיעזרו לי לעלות לקרון, ולמרבה המזל אחד האנשים צעק אליי שאזרוק את השְׁפֶּק, לא משום שלא היה כשר אלא משום שמצבנו הבריאותי לא אפשר לעכל אותו, והוא עלול היה לגרום למחלת הדיזנטריה ולהביא למותנו. על אף הרעב שמעתי בעצתו ואנו אכלנו מהלחם כשהוא מרוח בחלב המרוכז והמתוק. אז עוד לא ידענו על כל אותם אסירים אומללים שאכלו מנות קרב לשובעה מיד עם השחרור ושילמו על כך בחייהם, שכן גופם עוד לא היה מורגל באכילה. בהמשך, הורדנו מקרונות הרכבת. החולים החלשים נלקחו על ידי הצבא הרוסי לבידוד, לשם טיפול רפואי והחלמה. רבים מהם לא החזיקו מעמד ונפטרו. אחר כך העלו אותנו החיילים הרוסים למכוניותיהם והעבירו אותנו בתוך גרמניה, ממקום למקום, ממחנה אחד למשנהו. רבים נפטרו בדרך. עד שהגענו למחנה בשְׁפּרֶמבֶּרְג, ושם טופלנו על ידי רופאים בתרופות ובמזון במשך כמעט חודש ימים. כדי להרגיל את גופנו מחדש לעכל מזון, קיבלנו כמויות זעומות שהוגדלו בהדרגה ובזהירות.
44
Made with FlippingBook HTML5