סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון

סיפורה של גיזלה

תחנת הרכבת, והחיילים הגרמנים שהשגיחו עלינו פתחו את הדלתות ונמלטו מהרכבת כשהם משאירים אותנו ללא השגחה. מקצת מהאסירים שידעו גרמנית ניצלו את ההזדמנות וברחו אף הם, אולם אני לא הצטרפתי אליהם מכיוון שאבי כבר היה במצב ירוד מאוד והיה צורך להשגיח עליו. כמה בחורים צעירים, שהיו במצב גופני טוב יחסית, נכנסו לקרון האוכל והביאו לנו שפופרות חלב מרוכז וממותק, אותו מרחתי על פרוסת הלחם שנשארה לי. זה היה מעשה של ערבות הדדית שאפיין את הקהילה היוגוסלבית - כולנו יוגוסלבים, כולנו יהודים, כולנו סבלנו אותו הדבר, וכולנו דאגנו זה לזה בכל פעם שהתאפשר לנו. לאחר מכן המשכנו בנסיעה שלנו, קדימה ואחורה. מהר מאוד אזלו מנות המזון שחולקו לנו, ואחת לכמה זמן נאלצה הרכבת לעצור כדי לפנות את האסירים שנפטרו ולקבור אותם בקבר אחים. בכל עצירה כזו ניהלו הגרמנים רישום מסודר של נפטר אבי ברכבת מטיפוס, מרעב 1945 באפריל 17- המתים. ב ומחולשה, על אף כל מאמציי להחזיק אותו בחיים. באותו רגע לא הייתי מסוגלת לחוש עצב. הייתי אטומה. בתחנת שׁיפְּקָאוּ הורידו אותו מהרכבת, ואני לא הזלתי דמעה אחת. הייתי נטולת רגש. הדבר היחיד שידעתי באותו רגע הוא שמעתה אני מוכרחה לדאוג לצילה ולדינה כפי שאבא דאג להן עד היום; אני הגדולה משלושתנו, וכעת האחריות הזו מוטלת עליי. משיפקאו המשכנו עוד מספר קילומטרים עד טְרֶבִּיץ, שם נעצרה שוחררנו בידי הצבא הרוסי. 1945 באפריל 23- הרכבת, וב עד היום אני מציינת תאריך זה כיום הולדתי השני. בברגן בלזן איבדתי את דודי, סבתי, אמי ואבי. מכל משפחתנו נותרו רק דודתי פלורה, גיסתו של אבי, ושלושת ילדיה: סלומון, משה ומתילדה, בן הדוד באטו, (מנחם), בת הדודה דינה, אחותי צילה ואני.

43