סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
איבדתי את שתיהן בלילה אחד בלי שאוכל לבכות או להתאבל עליהן, פרט לאותה צעקה בודדה. עד היום אני לא יכולה לבכות. אני מרגישה את הדמעות עומדות בגרון, מרגישה את המחנק, אבל לבכות אני לא מסוגלת, גם לא משמחה. הייתה רק פעם אחת ויחידה שבכיתי בחיי הבוגרים, ועליה אספר בהמשך.
הרכבת האבודה
כך עברו עלינו אחד עשר חודשים בברגן בלזן בתנאים שהלכו , כאשר הגרמנים נוכחו כי בעלות 1945 והחמירו עד אפריל הברית מתקדמות לעבר המחנה. או אז הוחלט לפנות אותנו ברכבות למחנות אחרים בהם יוכלו להאיץ את תהליך ההשמדה. הרכבת הראשונה והשנייה הגיעו לטֶרֶזייֶנְשְטָאט. אני שובצתי יחד עם משפחתי ברכבת השלישית שיועדה אף היא להגיע לטרזיינשטאט, ואשר לימים תכונה בשם "הרכבת האבודה". הובלנו ברגל לתחנת הרכבת בצֶלֶה, 1945 באפריל 10- ב מרחק כשני קילומטר. רבים מהאסירים, שהיו חולי טיפוס, היו חלשים מכדי ללכת ונפלו מתים במהלך הצעידה, והיה עלינו לדלג מעליהם כדי להמשיך וללכת. תמכנו זה בזה כדי שלא ניתקל בנופלים ונמעד בעצמנו, שכן כל אחד מאיתנו ידע שאם ייפול, השומרים יירו בו מבלי להסס. אני אמנם לא הייתי חולה בטיפוס בשלב זה, שכן חליתי במחנה וכבר הספקתי להתאושש, אבל הייתי מאוד חלשה וסבלתי מכאבי ראש כתוצאה מהרעב. בתחנת הרכבת בצלה חילקו לכל משפחה חתיכת לחם ונקניק שהיו אמורים להספיק למשך כל הנסיעה. לאחר מכן עלינו לרכבת, אלא שלמזלנו מעולם לא הגענו ליעד הסופי - זמן קצר לאחר שהתחלנו בנסיעה החלו הפצצות של כוחות הברית שנמשכו ללא הרף ביום ובלילה. כך קרה שהרכבת נעה לעיתים קדימה ולעיתים לאחור, שני קילומטר לכאן ושני קילומטר לשם, הלוך וחזור, הלוך וחזור. באזור ברלין הופצצה
42
Made with FlippingBook HTML5