סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון

סיפורה של גיזלה

באזור גוספיץ'. היא הייתה זו שסיפרה לי על המתחולל שם ועל המסע המפרך שלהן ברגל מאושוויץ שבפולין ועד לברגן בלזן שבצפון גרמניה. לאחר הגעתן חלה הרעה בתנאי המחייה של כלל האסירים במחנה. אותם משאבים זעומים ששימשו אותנו קודם, היו אמורים כעת להספיק למכסה גדולה בהרבה של אסירים. בשלב זה הצטופפנו שתיים במיטה בשלוש קומות. בהתחלה חלקתי מיטה עם אימא ואילו צילה ישנה עם דינה. לאחר מכן עברתי לישון עם צילה וסבתא עם אימא. כל הזמן צופפו אותנו עוד ק"ג, 28 ועוד, אבל בשלב זה כולנו היינו רזות כמקל; אני שקלתי ק"ג, 15- , ודינה בת התשע שקלה כ 20- צילה לא שקלה יותר מ ס"מ. 80 וכך יכולנו להצטופף יחד במיטה של הוצב במחנה קומנדנט יוזף קרמר הידוע 1944 בחודש דצמבר לשמצה. עד היום דמותו חרוטה בזיכרוני, על הפנים וצורת העמידה שלו. אני זוכרת אותו עם המעיל שלבש ואת המגפיים הגבוהים והמכופתרים שלרגליו בעוד אנחנו עומדים ערומים כמעט למסדר. בכל פעם שהוא בא לברגן בלזן חלה הרעה במצבנו, שכן כל ביקור שלו במחנה לווה בהנחיות שיחמירו את תנאי האסירים – הפחתת המנות, חלוקת מזון דליל יותר. קרמר אף הורה להזריק לכולנו חיסון נגד טיפוס, כביכול כדי למנוע את התפשטות המחלה, אולם רבים מקרב האסירים היו חלשים מדי וחלו בטיפוס כתוצאה מהזריקה. הם מתו בהמוניהם, בכמויות כאלה שהקרמטוריום לא עמד בעומס והגופות נותרו היכן שנפלו, בשולי הכביש, האחת על השנייה, ושאר האסירים נאלצו לעקוף אותם או לדלג מעליהם. זה היה מחזה מחריד שעד עצם היום הזה מופיע בסיוטי הלילה שלי וגורם לי להתעורר בבהלה. 23- בין אותם אסירים שלקו בטיפוס היו אמי וסבתי. בליל ה נפטרה סבתי, ושעות ספורות לאחר מכן, בבוקר 1945 במרץ במרץ, נפטרה אמי. התבוננתי כיצד מוציאים אותן מהצריף 24- ה וצעקתי, "אימא!" אבי אימץ אותי קרוב אליו, וכך זה נגמר.

41