סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
הגענו לסרייבו בלי להכיר איש. בתחנת הרכבת פנה אלינו אחד המקומיים ושאל, "אתן יהודיות?" כאשר ענינו שכן הוא אמר, "היום יום גדול שלכן. כל היהודים בבית הכנסת. אני אוביל אתכן לשם ואולי תפגשו מישהו מהמשפחה". התברר שהיה זה יום כיפור. נכנסנו לעיירה בבגדינו העלובים, לאחר שישנו בהם בשדות על האדמה, ושם פגשנו שכנה שלנו לשעבר מווישגראד, בּוּקִיצָה גאון, ניצולת שואה, אשר עברה להתגורר בסרייבו אחרי המלחמה, אצל אחותה לוטִיקָה גוטמן. אותה אישה לקחה אותנו לביתה, שם התקלחנו וקיבלנו בגדים נקיים, אשר היו גדולים עלינו כמובן, ולאחר מכן הגישה לנו אוכל למרות הצום. משם הלכנו לבית הכנסת ששכן מול ביתה. נכנסתי לבית הכנסת ולא הכרתי אף אחד. המקומיים שאלו מאין אנחנו. סיפרתי להם כי אנו מווישגראד והזכרתי שמות בני משפחה שגרו בסרייבו. הסתבר שאף אחד מהם לא שרד. אחת הנשים בבית הכנסת, מֵדִיקָה פָּאפּו, אמרה לנו, "יש לי בת אחת ועכשיו יש לי שלוש בנות" ולקחה אותנו תחת חסותה. לקראת תחילת שנת הלימודים עברה אחותי צילה להתגורר בבית היתומים בסרייבו אשר שכן במתחם בית ספר שכונה "הגימנסיה הפרטיזנית" או "הגימנסיה של טיטו", ושם למדה חומר של שלוש כיתות במשך שנה אחת והשלימה את לימודי הבגרות שלה. ממני, שהייתי מבוגרת ממנה, נמנעה האפשרות להשלים את שנות הלימוד האבודות. רק לימים, כשהפכתי לאימא, הייתי יושבת שעות בהנאה רבה עם שמואל, בני, בעת ששקד על שיעוריו, ולומדת את החומר יחד איתו. מהר מאוד הבנתי ששנות ילדותי הגיעו לקיצן, וכי אם אינני מעוניינת לנצל לרעה את טוב ליבה של מדיקה ואת האירוח שלה, כדאי שאתחתן מהר ככול האפשר ואקים משפחה משלי.
48
Made with FlippingBook HTML5