סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון

סיפורה של גיזלה

ליד הצריפים אצלנו התגוררה משפחה בשם שׁוּחַטובִיץ. נהגתי ללכת אליהם לכבס כביסה ולגהץ ולפעמים כשהייתה בשבת איזו מסיבה – גם לשטוף כלים. חצי לירה של אותם ימים הספיקה למחייה של יומיים כדי לקנות חלב, קרח, לחם ומעט מרגרינה. על ביצים לא היה מה לדבר שכן זו הייתה תקופת הצנע והביצים ניתנו כנגד תלושים. אבל לא רעבנו: אכלנו לחם ומרגרינה, לחם ומלח עם קצת שמן, ואחת לכמה זמן הגרילו קופסת חלב או אבקת ביצים. היום אפשר לשמוע אנשים מתלוננים, אבל אז אף אחד לא התלונן, אף אחד לא אמר, "אוי, כמה קשה." לא שאלנו זה את זה "לאן אתה נוסע לחופשה?". כשנפגשנו שאלנו - "מה שלומך, יש לך עבודה?" - היינו מרוצים מכך שיש לנו קורת גג מעל לראש. מי שהיו לו קשרים או משפחה ותיקה בארץ, היה יוצא ומוצא דירה ועבודה יותר בקלות, ומי שלא, הלך להיכן ששלחו אותו. לאחר כמה חודשים בבאר יעקב הציעו לנו לעבור לצריף בשכונת עמידר בנס ציונה. סיפרו לנו כי היא קרובה למדי לתל אביב, ובלי לדעת דבר על המקום, הסכמנו. וכך, מקץ חצי שנה ל"י לנפש שקיבלנו מהסוכנות 4 עזבנו את באר יעקב כשבידינו ומיטלטלין מועטים - מיטת ברזל לכל אחד, שולחן ושלושה כסאות. עם הריהוט הזה עברנו להתגורר בנס ציונה.

נס ציונה

נכנסנו לדירתנו החדשה בת חדר ומטבחון ושירותים משותפים ל"י שכר דירה 4 , ושילמנו תמורתה לעמידר 1949 בחוץ ביוני מדי חודש. הצריפים היו מחולקים לשניים ואנו התגוררנו יחד שתי משפחות יוגוסלביות, אחת מוויוודִינָה, בגבול הונגריה, ואנחנו מסראייבו. שכנינו היו ניצולי שואה אף הם, אם כי לא מברגן בלזן. גם כאן קיבלנו מיטת סוכנות מתקפלת ומזרן קש. המטבח היה מצומצם מאוד - חצי שיש וכיור. בהמשך רכשנו

56