סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
יפו
ביתנו הראשון ביפו היה בית ערבי נטוש ברחוב באר שבע , סמוך למקום בו הוקם מאוחר יותר בית פולה בן גוריון. 27 באותם ימים הייתה השכונה מורכבת ברובה מיוצאי בולגריה כך שלא התקשיתי לתקשר עם שכנינו, שכן דיברתי סרבית, שפה הדומה לבולגרית, וכן הבנתי ספרדית. רוב האוכלוסייה הייתה חילונית ואפילו רב בית הכנסת היה מגיע בשבתות כשהוא רכוב על אופנוע. בכל מקום נראו עגלות רתומות לסוסים שהובילו סחורות, מתוצרת חקלאית ועד בלוקים של קרח עבור המקררים של אותם ימים. גם השכן שלנו היה עגלון, וכתוצאה מכך ביתנו שרץ עכברים ועכברושים. שנינו עבדנו עבור מפעל המכנסיים "גילטקס". ליאון היה נוסע באוטובוס ומביא הביתה חבילות בד גזור ומוכן לתפירה ואנו קנינו מכונת תפירה שנייה ועבדנו יחדיו שעות רבות ביממה. קיבלתי לראשונה פיצוי חד פעמי מגרמניה בסך 1964 בשנת ל"י. בסכום הזה רכשנו לראשונה "מקרר" שהיה לאמתו 650 של דבר ארגז קירור עם קרח, וכיריים גז עם בלונים. את הקרח קנינו מהרוכל שעבר בשכונה או סחבנו בעצמנו מבית החרושת שהיה במרחק של כמה מאות מטרים מהבית. בישלתי בפתילייה כשאני משתמשת בסירי אלומיניום ובמעט כלי אמייל שהבאנו מיוגוסלביה. כבר ציינתי כי עם חבריי למחנה מיעטתי לדבר על תקופת המלחמה. לעומתי, ליאון היה פתוח ושיתף מעט יותר מחוויותיו. כך ידעתי כי בתקופת שהותו עם האיטלקים הוא העמיד פני קרואטי, וכי מכיוון שהיה חייט הוא ביצע עבודות תפירה מזדמנות עבור החיילים – פה תיקון, שם הטלאה, ובתמורה לעבודות אלה קיבל לחם, לחמנייה איטלקית שנקראה פָּניוקָה. הודות לספרדית שהייתה שגורה בפיו ואשר דומה מאוד לאיטלקית, הוא יכול היה לתקשר איתם. כאשר הגיע זמנו להשתחרר נאמר לו כי לא
59
Made with FlippingBook HTML5