סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
ידוע מה עדיף עבורו, לחזור הביתה או להישאר במחנה. למזלו של ליאון, כבר למחרת היום הוא קיבל שם חדש – ליאופולד - ומסמך מזויף שהודות לו יכול היה לעבור. הוא קנה כרטיס רכבת ונסע משם, ואת זיכרונותיו מאותה תקופה העלה לימים על הכתב ומסר עותק ליד ושם. ואני, פעמים רבות הייתי מתעוררת באמצע הלילה בצעקות מחלומות זוועה. ליאון היה נותן לי לשתות מים כדי שאתעורר ואירגע, והייתי אומרת לו שחלמתי משהו, וזהו. מעולם לא סיפרתי יותר. גם כשביקשתי את הפיצויים, מיעטתי לדבר כדי שלא להיזכר. הרגשתי מחנק. עמדתי שם ולא יכולתי להוציא מילה. לא לדבר ולא לבלוע. הסתפקתי בעובדות היבשות: ברגן . לימים, כששמואל בני נסע עם אלה 10 בלזן, צריף מספר , הם פנו לרכז המחנה שהפך בינתיים 2008- אשתו לברגן בלזן ב למוזיאון, ואותו רכז הראה להם, הנה, זה המלבן שבו היה צריף . אחרי המלחמה לא השאירו שם כלום. לפני קום 10 מספר המחנה היה שם יער, שאותו גדעו כדי לבנות את הצריפים, ומאז תום המלחמה היער צמח חזרה. גם עם שמואל לא דיברתי במשך השנים על קורותיי בשואה. הוא ידע רק שהוריו היו ניצולים, ובמשך רוב חייו גם לא חקר מעבר לכך, וגם בתיכון למד רק מעט על "כצאן לטבח" ועל גטו ורשה. הוא ידע רק שלא גדל עם סבא וסבתא או עם משפחה מורחבת גדולה. נפתח משפט אייכמן שחשף חלק גדול מהציבור 1961- ב הישראלי לזוועות השואה. ניצולים רבים עקבו בעניין אחר המשפט, אבל ליאון ואני מיעטנו לדבר עליו וגם עם החבר'ה לא עסקנו בנושא. לא רציתי לקרוא או לשמוע את הסיקור ברדיו ולא עקבתי אחרי המשפט. שמחתי שנידון למוות ואפרו פוזר בים ולא רציתי לדעת על כך יותר. זו עדיין הייתה תקופה בה ניסינו להמשיך בחיינו ולשכוח. עם זאת, מכיוון שבעלי היה דומה לגדעון האוזנר, פעמים רבות כשהיה הולך ברחוב היו עוצרים ומברכים
60
Made with FlippingBook HTML5