סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
החיים כיום
יזמתי טיול של המשפחה המורחבת ליוגוסלביה. כל 2016- ב המשפחה התגייסה וכך יצאתי בלוויית בני, הנכדים, הנינים, שניים מאחייני ובנות זוגם. ג'ני לא קיבלה ויזת כניסה לסרביה ולכן שכרתי מלווה ממוצא סרבי בשם לילי פאפו אשר התלוותה אליי לנסיעה. בנמל התעופה בבלגראד גילה הבודק שהבאתי עמי צנצנות ריבה ביתית, סְלַאטֶקו, והוא סירב להתיר לי לקחת אותן. אולם כאשר שמע את לילי המלווה שלי קוראת לי בָּבָּה, עלה חיוך על פניו והוא אמר, "גם סבתא שלי שולחת לי ריבות כאלו," והניח לי להעביר אותן. בשבוע הראשון לטיול הייתי עם אחייניי (רוני ואשתו אביגיל- אליזה, ארי ואשתו אביגיל), ובאחד הימים נסענו לווישגראד. כבר ביקרתי בעיירה בעבר, אולם בביקורי זה הבחנתי שהיא השתנתה מאוד; מלחמת האזרחים וההפצצות שספגה הותירו עליה את חותמם. הגשר שעל הדרינה, סמל לתהפוכות ההיסטוריות שעברו על המקום, היה סגור לתנועת רכבים וניתן היה לחצות אותו ברגל בלבד על גבי קרשים, שכן לא שיפצו . סביבת הגשר שינתה את פניה, ובמקום 1992 אותו מאז שנת עצי הערבה שצמחו לאורך הנהר בנו במקום סכר והקימו אגם לספינות תיירים. באזור ששימש בעבר כמזבלה הקימו אתר לזכרו של איוו אנדריץ', אותו חבר ילדות של אבי אשר חיבר את הספר "הגשר על הדרינה" וזכה בפרס נובל. במקום הוצב פסל בצלמו והוקם מוזיאון להנצחתו. האזור היה עמוס בדוכני רחוב בהם הציעו רוכלים רוסים וצוענים את מרכולתם לעוברים ולשבים – מיני מזכרות ותכשיטים לתיירים. גם מרכז העיר השתנה, וכמה רחובות שזכרתי נעלמו לחלוטין. החנות של אבי עדיין עמדה על תילה אולם את תריס הפח שאבי היה גולל מדי ערב בסוף יום העבודה החליף כעת חלון ראווה מזכוכית. כאשר התיישבתי בבית הקפה במלון בו נהג אבי לשבת עם חבריו בימי שבת, נאמר לנו כי במקום עתידה להיערך
80
Made with FlippingBook HTML5