סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
הייתה משייכת אליו). ואיך תתגלה הסליחה, רק השם יודע. ועוד יותר מזה, היא לא אחוזה בכעס הזה באופן שלם, כי אני יודע שהיא חששה אחר כך שזה פגע בי, אם כי לא נפגעתי אפילו קצת. דווקא להפך, חשתי את הצער שלה. זאת אומרת שהיא רואה אותי מעבר. החיבור אלי יותר חשוב מהכעס, ואם דרכי יש לה חיבור כלשהו לקב"ה, אז הכעס הזה שולי ובע"ה שתתגלה הבבה האמיתית שמאחורי הכעס הזה. לאחרונה כשנפגשנו, היא אפילו הפתיעה אותי וסיפרה על מנהגים שנשארו לה מהילדות. "למשל," היא אמרה לי, "אני עדיין לא מבינה איך קרה שנשאר לי ההרגל לא לגזור ציפורניים לפי הסדר ולא ביום חמישי." הכוח השקט של בבה בא לידי ביטוי גם באופן שבו היא מתגברת על קשיים. היא התמודדה יפה מאוד עם השברים באגן - מעבר לתרגילים שקיבלה, היא נהגה לעשות תרגילים נוספים כפי יכולתה בכל רגע שיכלה, וגם הנכונות שלה ללמוד לתפעל מחשב וסמארטפון הייתה מרשימה מאוד והעשירה את חייה. יש לנו במשפחה עניין מיוחד עם חודש ניסן, חג הפסח, במשפחה שלנו: אני נולדתי בחג הפסח, כמה שנים לאחר מכן בלעתי אסימון בליל הסדר וכך בילינו את החג בתל השומר, כפיר אחי שבר רגל בבר המצווה שלי בפסח, דדה נפטר בליל הסדר ובבה שברה את האגן שלוש פעמים לקראת חג הפסח. איני יודע מה זה אומר, אך ברור לי שיש לזה משמעות. עבורי דדה ובבה הם יחידה אחת. אני זוכר כשדֶדָה נפטר, בפעם הראשונה שנכנסנו לבית זה הרגיש כאילו הוא שם. אני לא יודע איך להסביר שאדם עדיין נמצא שם כי לא מדובר בחמשת החושים הרגילים, אבל הרגשתי את הנוכחות שלו, ולא במקום ספציפי אלא בכל הדירה, כאילו הוא שם. זיכרונות הילדות שלי מדדה ובבה סובבים סביב משחק הקנסטה שבבה לימדה אותי לשחק, וסביב האוכל האופייני לה: שנינוקל'ה, כדורי שוקולד, סלאטקו,
94
Made with FlippingBook HTML5