פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

יפהפה, ויצאנו מהקרון לנשום קצת אוויר. במקום ריחות פריחה עלה באפינו ריח משונה. "מה הריח הזה?" תהינו. הסבירו לנו שאנו נמצאים כארבעה ק"מ ממחנה ההשמדה מיידנק (בגרמנית, ), והריח מגיע מהמשרפות. מחנה מיידנק, בניגוד Majdanek למחנות השמדה אחרים, לא הוקם במקום נסתר, ולא הוקף באזור ביטחון, אלא נבנה ממש בפאתי העיר. בלי לחשוב פעמיים התחלנו ללכת לכיוון המחנה. הרבה לא הספקנו לראות, רק לתת הצצה חטופה במגורי האסירים ובתאי הגזים, ומיהרנו לחזור לרכבת שכבר התחילה לזוז. בקושי הספקנו לקפוץ לתוך הקרון. סיפורי הזוועה ששמעתי ברוסיה התחילו לקבל צורה ממשית. ידעתי שיהדות פולין הושמדה כמעט כליל, ושיהודי חמיילניק גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה, אבל בכל זאת קיוויתי שחלק מבני משפחתי שרדו. לאחר כמה עצירות קצרות, שבמהלכן נשארנו ברכבת, הגענו ) שבפרובינציית לודז'. Zdunska Wola לעיר זדונסקה וולה ( אישרו לנו לרדת מהקרונות, והסתובבתי קצת בתחנה. היה נראה שהחיים חזרו למסלולם. אנשים הסתובבו, קנו, מכרו, חיזרו וצחקו, כמו מאז ומעולם. המקומיים התעניינו לדעת מניין הגענו, ושמתי לב שאחד מהם, גבר כבן חמישים, לוטש עיניים בחולצה הצבאית שלי. זו הייתה חולצת צמר בעלת שני טורים של כפתורי נחושת, חולצה של קצין סובייטי, שאיכשהו מצאה את דרכה אליי. "אתה יודע", אמר לי בזהירות, "הכפתורים האלה כבר לא באופנה אצלנו". הבנתי את הרמז. אפילו שלרוסיה הייתה תרומה מכרעת לניצחון על גרמניה ולשחרור של פולין מידה, השנאה העזה לרוסים לא נעלמה. המשכנו לנסוע, והתחנה הבאה הייתה לודז', העיר שממנה ברחתי כשש וחצי שנים קודם לכן. הרכבת ), הממוקמת מחוץ Lodz-Kaliska עצרה בתחנת לודז'־קלישקה (

136