פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

בית משפחת דמבסקי במרכז הארץ. על הספה בסלון יושב משה, מיישיר מבט למצלמה. הוא כבן שמונים, שערו הלבן שופע, המבט בעיניו הכחולות חד וערני. מולו יושב אחד הבנים, מכוון את העדשה. הנכדים ישנים מעבר לקיר. זה בשבילם, בני הדורות הבאים, שהוא מספר את סיפורו למצלמה. השעות נוקפות, וקלטות הווידיאו מתמלאות. עיניו של הבן נעצמות מדי פעם, הוא אחרי יום ארוך בעבודה. נדמה כי משה לא מבחין בכך, הוא חי מחדש את סיפורו, כאילו לא עברו מאז יותר מחמישים שנה. "איך היינו עיוורים?" הוא מכווץ את גבותיו בפליאה, מבקש לשים ברקע את השיר הנבואי 'העיירה בוערת', מתפעל מגבירטיג המשורר, שחזה את "הבְּרוֹךְ הגדול". זיכרונו חד , את הסירים 1939 בספטמבר 23 כתער. הוא זוכר היכן עמד בהפצצה של ה- באוקטובר, ואיך נראה הסינאגוגה העולה 8 ששטף במטבח השדה הצבאי ב- בנובמבר. 15 באש ב- הוא זוכר את הרגע שגמלה בליבו ההחלטה לברוח. עלה משה על הרכבת מלודז' לוורשה. ליבו היה כבד. 1939 בנובמבר 24 ב- דמעות הצער של אימו עדיין עמדו לנגד עיניו. באוזניו הדהדו מילות הפרידה של אביו: "בן, מה שלא יקרה, אם תישאר בחיים, תזכור דבר אחד: נולדת יהודי, ותישאר יהודי, ותשמור על זה". משה נשאר בחיים. את אביו ואימו לא יראה עוד. כמעט עשר שנים ארך מסעו של משה, מאז שנמלט מפולין הכבושה ועד שהגשים את חלומו הציוני ועלה ארצה. ביחד עם יפה (שיינדל) הקים בית ומשפחה לתפארת, ונפטר בשיבה טובה בגיל תשעים ושמונה. כשמונים שנה מפרוץ מלחמת העולם השנייה וכשש שנים לאחר מותו, רואה סיפורו אור.