פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

מלודז' הכבושה

לנמל חיפה

סיפורו של משה

הכבושה לנמל חיפה ' מלודז סיפורו של משה

כתיבה ועריכה: אילה יניב עימוד: יהודית שטרנברג עיצוב הכריכה: סטודיו לב ארי

כל הזכויות שמורות לצאצאיו של משה דמבסקי

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב מהמשפחה.

2020 , נדפס בישראל

ספר זה מבוסס על זיכרונותיו של משה דמבסקי וראה אור כמה שנים לאחר מותו. הספר מוקדש לזכרם של משה ואחיו יצחק, ששרדו את השואה, ולזכרם של מי שלא שרדו אותה: ההורים, פריידל צביה וחיים דמבסקי, האחים, יחזקאל ויעקב, האחות חנה והאחיינית רבקה'לה.

תוכן עניינים

17 19 14 19 22 25 28 33 35 39 46 53 56 59 67 70 75 77 80 84 87 90 94

פתח דבר בשחר חיי תורה ודעת

על גברים ועל גרביים

זרעי אנטישמיות

התבגרות ואהבת נעורים

לעזוב או לא לעזוב, זאת השאלה

יריית הפתיחה

נשמעים לצו השעה בוורשה המותקפת ' חזרה הביתה, ללודז עירי שינתה פניה ההחלטה נפלה — לברוח הכיוון הכללי — מזרחה

הלאה, לרוסיה

בהרי אורל

עלילות יצחק בעיר הגדולה הבריחה לסטלינגרד שוב בתעשיית הגרביים

חבילה לחמיילניק אות חיים מיחזקאל בשירות הצבא האדום

מוציא גימ"לים

197 199 104 108 112 116

שני צווי גיוס ופטור אחד

מי שלא משקיע (מחשבה) שוקע

תרופת סבתא באסטרחאן דג מלוח תוצרת קזחסטן בסיביר הידועה לשמצה

מפולת ופציעה 123 ) "אינך יכול לעשות מהפכה בכפפות של משי" (סטלין 126 לא על הלחם לבדו 130 שלום ולא להתראות 135 ריח של מוות 139 ' בקיבוץ 'איחוד 142 יצחק, פגישה ופרידה 148 " "נולדת יהודי ותישאר יהודי 154 המסע לארץ ישראל 162 כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא 170 אחרית דבר נספחים 177 המשפחה בפולין 181 תמונות 193 מפות הנדודים

פתח דבר

)1939 בנובמבר 20 ,' (לודז

ת ור ארוך השתרך מול הכניסה למאפייה. כיכר לחם אחת לא תספיק, חישבתי, מעביר במוחי את כל דרי הבית: אימא ואבא, יחזקאל ויעקב, וגם חנה, שלאחרונה חזרה לגור בבית עם בעלה יהודה ובתם הקטנה רבקה'לה. שמונה פיות בסך הכול, כולל זה שלי. אולי יתמזל מזלי ואשיג שתי כיכרות. על הֶרִינְג (דג מלוח) ושמנת חמוצה אפשר רק לחלום. הטפיחה על כתפי העירה אותי מחלומותיי. הסתובבתי וראיתי את פֵליק. שנים שלא ראיתי אותו, את הילד הגרמני הדחוי, שהפולנים לא הסכימו לשחק איתו, ולכן שיחק רק איתנו, היהודים. "מה שלומך, פֵלוּש?" אורו פניי. תמיד חיבבנו זה את זה. "השם שלי הוא פרידריך", ענה לי בקול קשה, "תן לי תעודת זהות". כבר למשמע השם הבנתי. שמתי לב שהוא בלבוש אזרחי אבל על כתפו היה תלוי רובה. מסרתי לו את התעודה, והוא שם אותה בכיסו. "קדימה", ציווה עליי, וסימן לי לאן ללכת. לא ממש חששתי, אחרי הכול זה פליק, אבל הלכתי אחריו בצייתנות. בדרך הוא תפס עוד בחור יהודי, וגם ממנו לקח תעודת זהות. הוא הוליך אותנו ברחובות העיר, מרחק של כמה ק"מ, עד שהגענו למועדון הנוער הגרמני. ערב קודם נערכה שם מסיבה, ומישהו

7

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

היה צריך לנקות את הבלגן. כמה יהודים כבר ניקו במרץ, אחד מחזיק בידו סמרטוט, האחר מגב, והגרמנים מסתובבים ביניהם, משגיחים, מנופפים בשוטים ובמקלות. גרמני אחד ישב על יד הפסנתר וניגן שיר לכת. לי הורו לנקות את הרשת לניגוב רגליים, שהייתה עשויה ברזל. חומרי ניקוי לא נתנו לי. ירדתי על ברכיי ושפשפתי את הרשת בידיי החשופות. מעליי עמד גרמני, שוט בידו, והוא מצליף בגבי מדי פעם כאילו אני סוס הזקוק לדרבון. הסתובבתי והסתכלתי לו ישר בעיניים. "קום", ציווה עליי לבסוף, והוביל אותי לשירותים, "תעבוד כאן". הוא הלך, ואני נשארתי לעמוד, תוהה איך מנקים שירותים בלי חומרי ניקוי, אפילו בלי סמרטוט. בדיוק עברה שם בחורה גרמנייה, וכשראתה אותי עומד בטל, מיהרה לקרוא לאחד מחבריה. "היוּדֶה הזה עומד ולא עושה כלום", התרעמה. "בוא איתי", ציווה עליי החבר, צייד אותי בדלי ובסמרטוט והוליך אותי לקומה העליונה. שם, בחדר המלתחה, ישבו שני גרמנים, ולהפתעתי ראיתי שאחד מהם הוא חבר לספסל הלימודים. בזמנו נהגנו ללכת יחד לבית הספר. "שב", הזמין אותי באדיבות, כשלפתע נשמעה המולה מלמטה. הוא ירד לברר מה קורה, וכשחזר אמר לי ולשאר היהודים: "חבר'ה, תלכו מהר, משחררים אתכם". ברגע שקיבלתי את תעודת הזהות שלי, רצתי מהר הביתה. אימא כבר חיכתה לי בחוץ, מודאגת. עוצר הלילה עמד להתחיל בכל רגע. "זה לא יכול להמשיך ככה", אמרתי לה, אולי לעצמי, "פשוט לא". ,1939 בנובמבר 24־ ארבעה ימים לאחר מכן, ביום שישי, ה התחלתי את מסע הבריחה שלי.

8

בשחר חיי

י ותר מחמישים שנה חלפו מאז האירועים המתוארים בספר זה, וכמעט שמונים שנה מאז שיצאתי לאוויר העולם. שמי ), עיירה Chmielnik משה דמבסקי. נולדתי בחְמְיֶילנִיק ( קטנה ומנומנמת במחוז קיילצה, פולין. על פי הרישומים זה היה . אימי לא סיפרה לי הרבה על 1916 בספטמבר 15־ ביום שישי ה לידתי, רק שבאותה שבת, כמו בכל השבתות שבין תשעה באב לראש השנה, הפטירו בבית הכנסת מ"שבע דנחמתא" (שבעה פרקים של נחמה). אימי, פריידל צביה (לבית נירנברג), הייתה יהודייה אדוקה, בת לרב יעקב נירנברג ולאסתר לאה (לבית פסטרנק), נצר למשפחת ). סבא יעקב, Nowy Sącz רבנים מפוארת מהעיירה נובי סונץ' ( בנם של שרגא ופורייה, היה בצעירותו גַּבָּן, מומחה גדול לייצור חמאה וגבינות, וזכור לי שכאשר התארחתי אצלו באחת מחופשות הקיץ, מצאתי בעליית הגג את כלי העץ ששימשו אותו, כמו את אביו לפניו, בהכנת הגבינות. בחמיילניק היה מכונה יעקב .)) Grabowiec גרובובצ'ר (מי שמוצאו מהכפר גרבובייץ' ( אבי, חיים דמבסקי, בן לנחמה ולשמעון, היה אף הוא יהודי אדוק, והתפלל מדי יום ביומו בבית הכנסת של חסידות ראדומסק. הוא היה סוחר עצים במקצועו, ובחמיילניק כונה חמו סטופניצר .)) Stopnica (מי שמוצאו מהעיירה סטופניצה (

9

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

הוריי נישאו בחמיילניק, ושם קבעו את ביתם, לצד הוריהם, בחיק קהילה יהודית חמה של כששת אלפים איש (כשלושה , כשהייתי כבן שלוש, החליטו 1919־ רבעים מתושבי העיירה). ב .) Łódź הוריי לעזוב את חמיילניק ולעבור לעיר הגדולה לודז' ( אחי הבכור יצחק ואחותי היחידה חנה היו אז בגיל הנעורים, אחי הצעיר יחזקאל כבן חצי שנה, ויעקב בן הזקונים טרם נולד. הזמנים היו קשים בחמיילניק. מלחמת העולם הראשונה (שכונתה אז 'המלחמה הגדולה') הסתיימה לא מכבר, המצב הכלכלי היה בכי רע, ואבא האמין כי בעיר הגדולה יהיה קל יותר לסוחר עצים כמוהו למצוא פרנסה. לודז' הייתה המטרופולין, אחד המרכזים התעשייתיים החשובים באירופה כולה, ואילו בחמיילניק הקטנה כמעט שלא היה מסחר. הסוחרים התפרנסו בדוחק מספקולציות, קנייה ומכירה של סחורות מבוקשות כדי לנצל את הביקוש ולהגדיל את הרווח. לאכזבתו של אבא, המצב בלודז' לא היה טוב יותר. נהפוך הוא. בכפרים שמסביב לחמיילניק עוד היה אפשר להשיג מעט אוכל, אך בלודז' הונהג אז קיצוב חמור במזון, ואת מצרכי המזון הבסיסיים היה אפשר לקבל רק תמורת תלושים (מוצרי מותרות לא היה אפשר להשיג כלל). רק בזכות הג'וינט, ארגון הצדקה היהודי־אמריקני, שדאג לאספקת מזון ליהודים, הצלחנו להתקיים באותן שנים. הראשון שמצא עבודה היה אחי יצחק, שהיה אז כבן שבע־עשרה. אחד מידידיו של אבא, יהודי יוצא חמיילניק, היה הבעלים של בית חרושת לגרביים, והוא קלט אליו את יצחק ולימד אותו את רזי המקצוע. יצחק היה מוכשר מאוד, ועד מהרה החל להרוויח כסף. הכסף לא הספיק, וגם אימא, אף שהייתה מטופלת בתינוקות, נאלצה לתרום את חלקה לפרנסת המשפחה. מקצוע לא היה לה, אבל יוזמה ותושייה בהחלט כן. על מנת לעקוף את מדיניות

10

ייח רחש ב

הקיצוב במזון נהגו אז נשות לודז' לנסוע בחשמלית הבינעירונית ), לקנות Tuszyn צפונה, לאחת העיירות הקטנות, כגון טושין ( מזון אצל האיכרים ולהגניבו ללודז'. זה היה סוד גלוי, ובתחנת החשמלית בלודז' ארבו להן פקחים, שבדקו בסליהן והחרימו את המצרכים. כדי לא ליפול בפח הייתה אימא יורדת מהחשמלית שתי תחנות לפני לודז' והולכת הביתה ברגל, כשהיא סוחבת על גבה את השק העמוס לעייפה. לפעמים הייתה בו תרנגולת חיה, ולפעמים כמה ביצים, כמה ק"ג קמח וכמה ק"ג סוכר. חלק מהמצרכים נועדו לשימוש ביתי, ואת חלקם מכרה אימא כדי לממן את מסע ההצטיידות הבא. אימא המשיכה במסעות הללו, אחת לשבועיים בערך, עד שאבא הצליח סוף סוף למצוא עבודה במקצועו. הוא קיבל משרה של קניין בחברה גדולה בשם 'האחים רוזנר', שבבעלותה היו מנסרות ומחסני עצים. אחת מבנות משפחת רוזנר הייתה נשואה לבן דודו של אבא, יוסף דמבסקי, ואולי בזכות הקשרים הללו קיבל אבא את המשרה. כך או אחרת, אבא היה מומחה גדול בתחומו, ובעסק סמכו עליו מאוד. הוא התרוצץ בין היערות ובין המנסרות, רכש עצים, נשא ונתן והרוויח משכורת יפה. עם הגיענו ללודז' שכר לנו אבא דירה נאה ברחוב פיוטרקובסקה ), אחד הרחובות המרכזיים והיפים ביותר בלודז'. Piotrkowska ( אורכו של הרחוב היה כארבעה וחצי ק"מ, חלקו הדרומי שימש לתעשייה, והצפוני למגורים. משני צידי הרחוב ניצבו בניינים מפוארים, חלקם ארמונות של ממש, בעלי חזיתות המעוטרות בתבליטי דולפינים, דרקונים ושדים. באותם ימים רק העשירים הצליחו לקנות לעצמם דירות, העשירים הגדולים אפילו בניינים שלמים, ואילו אנשים מן היישוב התגוררו בשכירות. הדירה , דירת קרקע 141 ' ששכרנו נמצאה בחצר האחורית של בניין מס

11

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

מרווחת מאוד, בעלת שתי כניסות, שלושה חדרים ומטבח. למעשה זו הייתה דירה כפולה, אך בעל הבית לא הסכים להשכיר לנו רק חצי ממנה. אבא שכר את הדירה כולה, מתוך כוונה להשכיר חצי ממנה לדיירי משנה. רק כעבור חצי שנה הצליח אבא למצוא שוכרים, ואז רווח לנו כלכלית. אבא שילם לבעל הבית את מלוא שכר הדירה וקיבל מחצית ממנו בחזרה. יום בהיר אחד הפסיקו השוכרים לשלם את חלקם, ואבא, שלא הצליח לפנותם, וגם לא לגבות מהם את הכסף, נאלץ להמשיך לשלם גם את חלקם. , כשהייתי כבן שש, נולד אחי הקטן יעקב, ולצד 1922־ ב השמחה הגדולה הביא עימו גם דאגות חדשות. יעקב סבל ממחלת ילדות משונה שכונתה 'מחלה אנגלית'. הוא לא עלה במשקל, אולי בגלל התזונה הלקויה, ראשו היה גדול ביחס לגופו הדקיק, ורק בטנו נפוחה. הוא סבל גם מעיכוב התפתחותי, ורק בגיל שנתיים וחצי התחיל ללכת. למזלנו, בעיר לודז' היה אז בית חולים מיוחד לילדים שהתמחה במחלות מיוחדות ונדירות. מי שהקים את בית החולים היה תעשיין גרמני עשיר בשם שייבר, שבתו אנה מריה נפטרה ממחלה בילדותה. הוא גייס לבית החולים את טובי הרופאים, שטיפלו במסירות בכל הילדים החולים, פולנים, יהודים וגרמנים, חינם אין כסף. לשמחתנו נרפא יעקב ממחלתו, ואף שנשאר רזה וחולני, הוא היה ילד רגיל ונורמאלי. לבית החולים לילדים התוודעו הוריי עוד קודם לכן בגלל הכווייה של אחותי חנה. זמן קצר לאחר הגיענו ללודז' נכוותה חנה בידה, הכווייה הייתה גדולה מאוד, וכל הניסיונות לטפל בה לא צלחו. ביד התפתח זיהום, שהלך והחמיר, עד שחנה נשלחה לבית החולים. הרופא שטיפל בה, יהודי מומר, התחיל בטיפולים קונבנציונליים, תרופות ומשחות, אולם דבר לא עזר. הרופא לא ויתר, המקרה אתגר אותו, והוא המשיך לנסות עוד ועוד טיפולים.

12

ייח רחש ב

חנה הייתה אז נערה יפהפייה כבת ארבע־עשרה, ומן הסתם גם זה תרם למוטיבציה שלו. יום בהיר אחד הגיע לבית החולים מכשיר רנטגן, המצאה חדשה שחוללה אז מהפכה בעולם הרפואה. הרופא בדק את חנה באמצעות המכשיר, וכך גילה שהיא סובלת משחפת עצמות. חנה טופלה בקרני רנטגן, והייתה מהחולות הראשונות שזכו לכך, וכעבור שנתיים או שלוש של טיפול אינטנסיבי, נרפאה היד לחלוטין. הרופא המסור הזמין את חנה לקונגרס רפואי חשוב שנערך אז בלודז', שם הוצג המקרה שלה. צחוק הגורל הוא שהתעשיין הגרמני שייבר, מייסד בית החולים לילדים, שם התאמצו כל כך להבריא את חנה ואת יעקב, הוא בן לאותו עם שכעבור זמן לא רב יביא לרציחתם האכזרית של חנה ויעקב ועוד כשישה מיליון יהודים, מתוכם יותר ממיליון ילדים.

13

תורה ודעת

ל יומי הראשון בבית הספר הגעתי בעיניים נוצצות מהתרגשות. עוד מעט אדע קרוא וכתוב, וארון הספרים המפתה יהיה פתוח בפניי. הייתי כבן שש, סקרן ותאב דעת. זה היה בית ספר של אגודת ישראל, ארגון יהודי־חרדי, ורוב שעות היום למדנו תורה. גם לימודי חול נלמדו, אבל מעט מאוד, כעשר שעות שבועיות, וכל מקצוע של חולין נלמד רק פעם בשבוע. בכיתות אל"ף ובי"ת עדיין לא הייתי מודע לבעייתיות שבחינוך התורני, סוגיה המכונה כיום "לימודי הליבה", אבל בכיתות המתקדמות, גימ"ל ודל"ת, זה כבר התחיל להפריע לי. לא חייתי באי בודד, חייתי בעיר הגדולה, גרתי ברחוב הראשי, נפגשתי עם אנשים משכילים, מכרים ושכנים, ולא יכולתי שלא להבחין בפערים בידע, שלא לומר חורים בהשכלה. הם היו מדברים על הא ועל דא, והרגשתי שאני מפגר, לא יודע כלום. כשהייתי בן אחת־עשרה וחצי תפסתי את אבא לשיחה. "אני לא יכול להמשיך ככה", הסברתי לו, "מה שמלמדים בבית הספר לא מספיק לי, אני רוצה ללמוד בבית ספר אחר". בלודז' היו אז שני בתי ספר פרטיים טובים, 'פסטרנק' ו'גרשון ליס', שלצד לימודי הקודש הקנו גם לימודי חול ברמה גבוהה. גם שכר הלימוד בהם היה גבוה, חמישים זלוטי לחודש, הרבה מעבר ליכולותינו. בבית הספר של אגודת ישראל גבו עשרים

14

תעדו הרות

זלוטי לחודש, פחות מחצי. אבא הרוויח אז קרוב לארבע מאות זלוטי לחודש, שכר הדירה היה ארבעים וחמישה זלוטי לחודש, והיו לי עוד שני אחים בגיל בית הספר, יחזקאל ויעקב, שגם עבורם היה צריך לשלם שכר לימוד. אומנם היו בלודז' בתי ספר ציבוריים חינמיים, אבל הללו נפסלו על הסף. אבא לא היה מוכן שבניו ילמדו בבית ספר של גויים, ובלשונו "ישבו בלי כובע בבית הספר". לבסוף נכנע אבא להפצרותיי והלך להיפגש עם מנהל בית הספר 'גרשון ליס', שהיה העדפתי הראשונה. המנהל הסכים לעשות לנו הנחה: במקום חמישים זלוטי לחודש, נשלם 'רק' ארבעים וחמישה. גם זה היה יותר מדי, ובלית ברירה הלך אבא להיפגש עם המנהל של 'פסטרנק', העדפתי השנייה. "זה הנכד של יעקב נירנברג?" שאל אותנו בהתרגשות המנהל, שהיה יליד חמיילניק כמונו, וכך נסללה הדרך להנחה יפה. סבי, הרב יעקב נירנברג, היה תלמיד חכם, בקיא בתלמוד ובהלכה, ושמו יצא לתהילה בחמיילניק וסביבתה. מי שרצה לבדוק אם בנו מתקדם יפה בלימודי הקודש, היה שולח אותו להיבחן אצל סבי. התברר שגם המנהל של 'פסטרנק' נבחן בשעתו אצל סבא יעקב, ובזכות זאת הסכים להפחית את שכר הלימוד שלי לעשרים וחמישה זלוטי בלבד. זה כבר היה במסגרת אפשרויותינו, ומכיוון שלא רציתי לחכות עד סוף שנת הלימודים, עברתי ל'פסטרנק' מייד אחרי פסח. בין שלל הזיכרונות שלקחתי איתי מבית הספר של אגודת ישראל, שמורות גם שתי סטירות לחי מצלצלות שקיבלתי מהמנהל. ומעשה שהיה כך היה. הקו של החשמלית עבר מול ביתנו, והחבר'ה בשכונה אתגרו אותי: "מוישה, אתה גיבור? בוא נראה אותך עוצר את החשמלית". כל אחד מהם שם קצת כסף, ואני נעניתי לאתגר. כשראיתי את החשמלית מרחוק, נשכבתי

15

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

על המסילה, ולמזלי, הנהג הספיק לעצור בדיוק בזמן. הוא ירד מהקטר בצעקות רמות, ומכיוון שהייתי קטן וזריז, והוא ז'לוב וכבד, הצלחתי לברוח מתחת ידו, שמח על הכסף הקל שהרווחתי. למחרת בבוקר באמצע השיעור נכנס המנהל לכיתה: "מוישה דמבסקי, החוצה!" נכנסנו למשרדו, ובלי לומר מילה, טראח, סטר על לחיי, וטראח, על הלחי השנייה. "מה אתה חושב לעצמך, שאף אחד לא יודע? שאף אחד לא ראה?" התברר שאחד משכנינו עבר במקרה ברחוב, ראה את ההצגה שעשיתי, ומכיוון שלא רצה לצער את הוריי, הלך למנהל בית הספר וסיפר לו את הסיפור. ב'פסטרנק' כבר הייתי ילד טוב ירושלים. בית הספר לא אכזב. בכל יום למדנו ארבע שעות של לימודי חול, כולל ביום שישי, ובשאר השעות לימודי קודש. ההבדל היה עצום; כעת למדתי חשבון, מדעים, היסטוריה וגיאוגרפיה, וגם שלוש שפות: פולנית, עברית וגרמנית (בבית הספר של אגודת ישראל לימדו רק פולנית, מקצוע חובה בפולין). שיעורי העשרה, כגון מוזיקה, אומנות וספורט, לא נכללו משום מה בתוכנית הלימודים. ספגתי הרבה בשיעורים, והייתי כבּוֹר סוּד שאינו מאבד טיפה. למזלי, כל מוריי היו מצוינים, מסורים לתלמידיהם, ומכולם אני זוכר במיוחד את המורה לחשבון, שהיה ממוצא צ'כי, אדם קפדן ומחמיר, שאסור היה להוציא הגה בשיעוריו, אבל מורה בחסד. סיימתי את בית הספר בהצלחה, והייתי גאה מאוד בתעודה היפה שקיבלתי. מה הלאה? הייתי בן ארבע־עשרה לערך, ועל תיכון לא העזתי אפילו לחלום. בלודז' היו כמה תיכונים יהודיים, אך שכר הלימוד בהם היה גבוה מאוד, ורק בנים למשפחות מבוססות זכו ללמוד בהם. ואף על פי כן, לא רציתי להפסיק ללמוד. בעצת המורה לחשבון החלטתי לבדוק בית ספר מקצועי יהודי, שהציע תוכנית של לימודי ערב במחיר זול יחסית. הלכתי לשם ובידי מכתב

16

תעדו הרות

המלצה מהמורה לחשבון. "תלך ותחזור אלינו עם אבא", נשלחתי כלעומת שבאתי. לאבא הייתה רק שאלה אחת: "יושבים שם בלי כובעים?" וברגע שהודיתי שכן, הסתיים הדיון. "מחר תבוא ותגיד לי שלומדים גם בשבת", אמר לי בקול שקט, אבא אף פעם לא הרים את קולו, "לא בא בחשבון". הבנתי שהסיפור אבוד. הסתובבתי כל הקיץ באפס מעשה, ואבא שהבחין במצוקתי מצא פתרון. "נדברתי עם יהודי אחד שבזמנו התפללתי איתו", הודיע לי, "עכשיו הוא ראש ישיבה, ואתה תתחיל ללמוד אצלו". לא משך אותי ללמוד בישיבה. באותה תקופה הרביתי לקרוא ספרים, ולא רק מארון הספרים היהודי אלא מכול וכול, מ'עלובי החיים' של ויקטור הוגו ועד 'משפטו של שעיר לעזאזל' מאת מנחם מנדל בייליס. מה פתאום ישיבה עכשיו? אבא לא הכריח אותי, "תתחיל, תנסה", הציע לי, ומתוך כבוד שמעתי בקולו. לקחתי את החשמלית ונסעתי לישיבה. מצאתי שם כשבעה או שמונה בחורים בני גילי. פתחנו את הגמרא והתחלנו בשיעור. בהפסקות הקשבתי בסקרנות לסיפוריהם. התברר שכולם כפריים שהגיעו ללודז' כדי ללמוד מפי הרב. הם היו מלוכלכים ורעבים, ומכיוון שלא היה להם היכן לגור, העבירו את הלילות בעבודות שמירה. בין השיעורים לא הפסיקו לדבר על אוכל. יום אחד הספיק לי, וכשחזרתי הביתה באותו ערב הודעתי לאימא שאני לא חוזר לישיבה. אבא לא היה בבית כל השבוע, הוא סייר ביערות כדי לרכוש עצים, ורק כשחזר לקראת סוף השבוע, סיפרה לו אימא שעזבתי. מרוב כעס הוא לא דיבר איתי שלושה שבועות. לא ויתרתי, היה לי ברור שהישיבה הזאת לא בשבילי. כדי שאבא יירגע מכעסו, הייתי הולך כל בוקר לבית הכנסת ומארגן לעצמי שיעור בלימודי קודש. בבית הכנסת שלנו היה בית מדרש על שם יצחק מאיר כץ, עשיר בספרים, ובחורים רבים נהגו ללמוד שם.

17

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

מצאתי לי בן זוג נחמד, מבוגר ממני במקצת, והתחלנו ללמוד בחברותא. כשאבא ראה שאני מתמיד, הוא התרכך ונרגע, אבל אני לא התכוונתי להישאר שם לאורך זמן. אחותי חנה הייתה שותפת הסוד שלי, וסיפרתי לה שאני רוצה ללכת ללמוד מקצוע.

18

על גברים ועל גרביים

א ת דרכי בשוק העבודה התחלתי בבית חרושת לגרביים, בדיוק כמו אחי יצחק. זה לא היה צירוף מקרים נדיר, שההתחלות שלנו היו דומות כל כך, ממש כמו זוג גרביים. לודז', בירת הטקסטיל של האימפריה הרוסית, הייתה משופעת במפעלים לייצור גרביים, ואחת מערי הלוויין שלה, אלכסנדר ), אף זכתה לכינוי 'עיר הגרב'. Aleksandrów Łódzki לודז' ( רבים ממפעלי הגרביים היו בבעלות יהודית, וגם מקימיו של לודז'יה, מפעל ההלבשה התחתונה הישראלי, היו עולים יוצאי לודז'. לחנה, אחותי, היה אז מחזר שעבד בבית חרושת לגרביים, הוא דיבר עם בעל הבית, והלה הסכים שאגיע פעמיים בשבוע כדי להתלמד. הוא לא עשה זאת מטוב ליבו. הוא היה יהודי נצלן, מיכאל פינצ'בסקי שמו, ובכל הזדמנות היה מקים אותי ממכונות הסריגה כדי לבצע עבורו שליחויות ועבודות סבלות. הייתי נער חסון ובעל זרועות חזקות, וכך חסך לעצמו הובלה. יום אחד יצאתי איתו עמוס חבילות לאזור המסחרי של לודז'. "אני הולך למסור חבילה", אמר לי, "שב כאן ואל תזוז בשום אופן, גם אם אלוהים בכבודו ובעצמו יצווה עליך". "למה?" תהיתי, ותשובתו הייתה: "תבין לבד". עד מהרה ניגש אליי נער צעיר, "זה שלך?" שאל והצביע על שטר של חמישה זלוטי שהיה מונח על המדרכה ממול. השבתי בשלילה. כעבור דקה או שתיים ניגש

19

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

אליי נער אחר, "נדמה לי שהפלת כאן כסף", אמר לי והצביע על כמה מטבעות שהיו פזורים מימין. "זה לא שלי", השבתי, מתחיל להבין את ההוראות שקיבלתי מהבוס. הסתובבתי, ומאחוריי ארבו שני נערים, מוכנים ומזומנים לחטוף את החבילות ברגע שאתפתה לקום לאסוף את הכסף ש'הפלתי'. בין השליחויות הצלחתי לעבוד קצת על המכונות, וכעבור חודש תפסתי את הפרינציפ והשגתי לעצמי משרה חלקית בבית חרושת אחר. שילמו לי גרושים, אבל עצם העובדה שאני עובד ומרוויח כסף הייתה בשבילי דבר גדול. המשכתי ללכת לבית הכנסת בוקר וערב, אך כעבור כשנה וחצי, כשהיקף המשרה שלי עלה, ונדרשתי להתייצב בבית החרושת כבר בשש בבוקר, הפסקתי להגיע לבית הכנסת בבקרים. המתפללים דווקא ציפו ממני להעלות הילוך. "מוישה, צריך לנסוע לרבי בשבתות", חזרו ואמרו לי. "אני לא יכול", הצטדקתי, "אני עדיין מתלמד, בקושי מרוויח, אין לי כסף לדמי הנסיעה". הרבי התגורר בעיירה מרוחקת למדי, מזרחית לוורשה, ודמי הנסיעה הלוך ושוב היו כעשרים וחמישה או שלושים זלוטי. החבר'ה שלמדו איתי בבית המדרש הציעו לי הלוואה, אבל כל העניין לא נראה לי בכלל. למה לי לבזבז את זמני ואת כספי כדי לראות את הבחורים מרקדים סביב הרבי? מנהגי החסידות לא משכו אותי, לא הרגשתי צורך לקבל ברכה מפי הרב, והתחמקתי באלגנטיות. בעקבות זאת התחילו גם החבר'ה להתקרר, הרגשתי שאיני רצוי בבית הכנסת, והפסקתי להגיע לשם בכלל. גם את פאות הלחיים גילחתי, הן לא הלמו את הבחור החדש שהפכתי להיות. את הוואקום שנוצר מילאתי בקריאה, ואת ספרי הקודש שזנחתי החליפו מגזינים ועיתונים. בלעתי אותם בשקיקה, והמצב הפוליטי המורכב הלך והתחדד, הלך והתבהר לי.

20

םייברג לע ו םירבג לע

מאז ומתמיד התעניינתי באקטואליה. בביתנו לא היה רדיו, וכשהייתי כבן אחת־עשרה לימדתי את עצמי אלקטרוניקה ובניתי לי מקלט רדיו קטן. בערבים הייתי מאזין לחדשות ולמוזיקה. אוזניי היו כרויות לשיחות של המבוגרים, וגם בבית החרושת הייתי מאזין ברוב קשב לוויכוחים הפוליטיים. יום אחד הזמינו אותי החבר'ה הקומוניסטים להגיע למפגשי המפלגה הקומוניסטית שנערכו בשבתות אחר הצוהריים. המפלגה הקומוניסטית הייתה מחוץ לחוק, וכדי למזער סיכונים נהגו חבריה להיפגש בחמישיות. כל חבר הכיר אך ורק את החברים שבחמישייה שלו. "מוישה, אל תקשיב להם", יעץ לי אחד העובדים, שהבחין כי הקומוניסטים מכרכרים סביבי, "במקום זאת תירשם לספרייה, תקרא ספרים, ואת דרכך בחיים תמצא בכוחות עצמך". נשמעתי לעצתו. רק כשנעלם יום אחד והפסיק להגיע לעבודה, נודע לי שהוא חבר בתנועת 'השומר הצעיר', שקיבל סרטיפיקט (היתר עלייה) ועלה , ואני כבן שבע־עשרה. בגרמניה 1933 ארצה. השנה הייתה כבר עלתה לשלטון המפלגה הנאצית, ובפולין החלה להרים את ראשה האנטישמיות.

21

זרעי אנטישמיות

ה אנטישמיות לא הייתה זרה לי. למלחמות היהודים התוודעתי עוד כילד צעיר ברחובות לודז'. בשכונת מגוריי נהגנו לשחק בנפרד, פולנים עם פולנים, יהודים עם יהודים, ושגרת משחקי הרחוב שלנו, בין ה'חמש אבנים' ל'חישוק עם מקל', כללה גם קללות ומכות מצד הילדים הפולנים. גם בדרך לבית הספר היו הילדים הפולנים מתנכלים לי דבר יום ביומו, מקללים אותי, זורקים עליי אבנים, ולפעמים גם מושכים בפאותיי. חוש הצדק המפותח שלי לא אפשר לי לעבור על כך בשתיקה. במלחמה כמו במלחמה, הכנתי לעצמי כלי נשק. באותם ימים הוחלפה תשתית החשמל בעיר, וברחובות היו זרוקים חוטי חשמל רבים. קלעתי מהם שוט, שמרתי אותו מגולגל בכיסי, וכשהפולנים היו באים להכות אותי, הייתי מוציא אותו ומצליף לכל הכיוונים. אני חטפתי, אך גם הם חטפו. "שוב חטפת מכות?" הייתה אימא גוערת בי באהבה, כשחזרתי הביתה מוכה וזב דם, "למה לא הלכת בצד השני של הרחוב?" אבל אני התעקשתי ללכת בדרך שלי. "למה שאני אברח? שהם יברחו!" בצד השני הלכו כמה מחבריי ללימודים, וזה היה לכאורה בטוח יותר, אבל גם שם היו התנכלויות. יום אחד כשגיוונתי והלכתי בצד השני, ארבה לי שם קבוצת ילדים. זה היה בסמוך לבית המרקחת, ולהגנתי נצמדתי בגבי לחלון הראווה הגדול כדי שלא יוכלו לגרור אותי.

22

תוימ שיטנא יע רז

כשאחד הילדים החל להכות אותי, החזרתי לו מנה אחת אפיים, ישר בפנים, ודם רב התחיל לרדת מאפו. "בוז'ה מוי" (אלוהים שלי), החלה לצעוק אחת הנשים הפולניות, ובעקבות צעקותיה התחילו הפולנים לרדוף אחריי. למזלי, הצלחתי לברוח, אבל מאז לא העזתי ללכת בצד ההוא של הכביש. סופי השבוע היו מועדים לפורענות. בשבתות נהגתי לטייל עם חבריי בגניה היפים והמטופחים של לודז'. אם בחרנו ללכת לגן הקטן יותר, זה הקרוי על שמו של הסופר הנריק שנקביץ' ), היינו רגועים יחסית. הסביבה הייתה Sienkiewicz Park ( יהודית, ובדרך כלל לא היו בעיות. אך אם בחרנו ללכת לפארק ), פארק גדול ויפה המרוחק Park Poniatowski פוניאטובסקי ( כרבע שעה הליכה מביתנו, היה בכך הימור. אהבנו את הפארק השלו, שהיו בו עצים ירוקי עד, אגם ועופות מים, אך מספיק היה שיחלפו שם שני בחורים פולנים כדי שתפרוץ תגרה. גם הליכה לבריכה הייתה מסוכנת. בלודז' אין נהר, ובסופי שבוע קיציים ) קרצה לחבר'ה Radogoszcz ולוהטים הבריכה באזור ראדוגושץ' ( הצעירים. היהודים הגיעו רק כדי לרחוץ, ואילו הפולנים בעיקר כדי לעשות שמח: הקנטות, קללות ומכות, ולא פעם הוזעקה לשם המשטרה. באחד מימי ראשון, כשהייתי כבן חמש־עשרה, הלכתי לבקר את אחותי חנה שהייתה אז נשואה טרייה והתגוררה בצפון העיר. בשכונת מגוריה כמעט שלא היו יהודים, רק פולנים וגרמנים, ובאמצע שתי כנסיות: האחת קתולית, לפולנים, והאחרת אוונגלית, לגרמנים. בשעת צוהריים, כשהתחלתי לעשות את דרכי חזרה הביתה, עצר אותי אחד השכנים. "לאן פניך?" שאל אותי. "הביתה", עניתי לו. "אל תלך עכשיו", הציע לי, "באזור של הכנסייה הקתולית מרביצים ליהודים". אומנם כבר הייתי בלי

23

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

פאות ובלי מגבעת, נראיתי אירופאי לכל דבר, אבל לפולנים הייתה יכולת מיוחדת לזהות את היהודים. "אם כך, אסע בחשמלית", אמרתי. "לא, לא כדאי, מורידים את היהודים מהחשמלית", הזהיר אותי השכן הנחמד. נשארתי אצל חנה עד השעה חמש או שש, ורק אז הלכתי הביתה. זכור לי מקרה נוסף שנאלצתי לנקוט משנה זהירות. חברי הטוב חלה וביקש ממני להחליף אותו בביקורו השבועי אצל דודו, שהתגורר באזור אחר של העיר, חוילין ). אותו דוד היה כבד ראייה, וחברי היה מגיע אליו בכל Chojny ( יום ראשון ומקריא לו כתבות מעיתוני סוף השבוע, מאמרים של סוקולוב ושל ז'בוטינסקי וכיוצא בזה. הסכמתי ללכת במקומו, והוראות הנסיעה שקיבלתי היו חד משמעיות: "סע בחשמלית, רד בתחנה זו וזו, היא נמצאת ממש מול ביתו של הדוד, אבל צא ממנה בריצה, אל תעצור, כי בכל רגע אתה עלול לחטוף מכות". זו הייתה שגרת חיינו, והתרגלנו אליה. הסכנות ארבו בכל זמן, בימי חול, בסופי השבוע ובחגים. בחגים הנוצריים, בחג עליית מרים, למשל, כשברחובות נערכו תהלוכות דתיות, אף יהודי לא העז לצאת מפתח ביתו. הפולנים צעדו ברחובות לבושים בבגדיהם המסורתיים, אוחזים בתמונות קדושיהם, והיהודים סגורים ומסוגרים בבתים.

24

התבגרות ואהבת נעורים

ל פעמים דווקא נחמד להסתגר בבית. כך הרגשתי כשהייתי נער כבן שש־עשרה, ולביתנו הגיעה אורחת נחמדה מחמיילניק: טובה'לה וייסבורט, בת דודתי מצד אימי, שהייתה צעירה ממני בשנה ויפהפייה אמיתית. היא הגיעה לביקור ארוך של כמה חודשים, והקרבה הצמיחה אהבת נעורים תמימה. כשחזרה טובה'לה לחמיילניק, המשכנו לשמור על קשר מכתבים, ובהיעדרה השקעתי את כל זמני ומרצי בעבודתי החדשה. התחלתי אז לעבוד אצל חבר של אחי יצחק, שפתח בית חרושת גדול ומודרני לגרביים. סוף סוף הרווחתי משכורת מכובדת, קרוב לארבעים זלוטי בשבוע, יכולתי להרשות לעצמי לקנות בגדים נאים, ואלמלא המלחמה הייתי מן הסתם ממשיך להתקדם יפה בסולם התפקידים. דווקא בזמן שמשכורתי הלכה וגדלה, קוצצה משכורתו של אבא. באותם שנים חל מיתון חמור בענף הסחר בעצים. היטלר, הכוכב העולה בשמי גרמניה, הצהיר שחזונו הוא להתרחב מזרחה, לכיוון פולין ורוסיה, ולכבוש שטחים במטרה להפוך את גרמניה לאימפריית הרייך השלישי. בעקבות הצהרותיו הלוחמניות החליט סטלין להתחזק ולצבור כמה שיותר מטבע חוץ. רוסיה, העשירה ביערות עד, הציפה את השוק האירופאי בעצים שנמכרו בחצי חינם, ופרנסתם של סוחרי העצים הפולנים נפגעה קשות. גם אצל 'האחים רוזנר', שם עבד אבא, הורגש היטב

25

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

המיתון. אברהם ויקותיאל, שני האחים שניהלו את העסק, כינסו את הצוות והודיעו שאין ברירה אלא לקצץ במשכורות. "או שנקצץ במשכורות", הבהירו, "או שניאלץ לפטר חמישים אחוז מהעובדים". בלית ברירה הסכימו העובדים לקיצוץ. האחים קיצצו גם לעצמם במשכורת, ממאה וחמישים זלוטי לשבוע למאה זלוטי בלבד. משכורתו של אבא קוצצה ממאה זלוטי לשבוע לשבעים וחמישה זלוטי בלבד. משכורותיהם של העובדים הזוטרים, הפועלים הפשוטים שסחבו את העצים לרכבות, קוצצו רק במעט. הן היו נמוכות מאוד ממילא, והפועלים התקיימו בדוחק. רבים מיהודי לודז' נאבקו אז על פת לחם. נוסף על המשבר , שהיה עדיין בשיאו והשפיע על כלל 1929 הכלכלי העולמי של תושבי פולין, ליהודים היו בעיות משל עצמם. בניגוד לפולנים ולגרמנים, שעבדו שישה ימים בשבוע, נאלצו היהודים להתפרנס מחמישה ימי עבודה בלבד. בימי ראשון, השבתון הנוצרי, לא יכלו לעבוד כי בפולין היה אסור לפתוח את בתי העסק, ומי שעשה זאת נשפט ונקנס. ואילו בשבתות לא יכלו לעבוד כי רובם היו שומרי מסורת. רק העשירים המשיכו להתעשר כדרכם. התעשיינים היהודים השיגו אצל הרבי שטר מכר מיוחד, שלפיו בית החרושת שלהם שייך לגוי בשבתות, וכך יכלו להמשיך לייצר ולהרוויח כסף. אבל את הפועלים היהודים לא רצו להעסיק. "למה שלא תעסיקו פועלים יהודים?" נשאלו, ותשובתם המקוממת הייתה: "מה זאת אומרת? אני לא רוצה שיהודי יעבוד בשבת". אלפי יהודים הסתובבו בעיר בלי פרנסה בגלל אטימותם של התעשיינים היהודים. יהודי אחד מבית הכנסת שלנו, שהתייאש מלמצוא עבודה אצל היהודים, הציע את עצמו לעבודה בבית חרושת של גרמנים. "האם תהיה מוכן לעבוד בשבת?" שאל אותו המנהל. בלית ברירה השיב שכן, אבל ביקש לעבוד במשמרת שנייה כדי

26

םירוענ ת בהאו תורגבתה

שיוכל ללכת בבוקר להתפלל בבית הכנסת. השמועה פשטה, סודו נחשף, ובאחת השבתות פרצה בבית הכנסת מהומה גדולה. כבעל חוש צדק מפותח נחלצתי מייד להגנתו, אבל אבא תפס אותי בצווארוני ואמר לי: "עזוב, אל תתערב". למרבה המזל, במשפחתנו כולם עבדו והשתכרו, מי יותר ומי פחות, יצחק ואני בתעשיית הגרביים, יעקב ויחזקאל בתעשיית הטריקוטז' (מלבושי טריקו), וחנה העצמאית כמודליסטית (מי שמכינה את המודל, הדגם הראשון של הבגד שלפיו נעשה הייצור). המצב אצל 'האחים רוזנר' הלך והידרדר, ובסופו של דבר פוטר אבא מעבודתו. שמחתי שאני משתכר היטב ויכול לעזור בפרנסת המשפחה. גם יצחק עזר, אף שהוא כבר היה מטופל במשפחה משלו. יצחק התגורר עם אשתו בָּאשָה ושני ילדיהם, ) Bazarna הֶלָה ואֶדֶק, בעיר העתיקה של לודז', ברחוב בזארנה ( . חנה התגוררה עם בעלה יהודה אולשיצקי ובתם הקטנה 7 . מס . וכאילו לא 293 . רבקה'לה ברחובנו, רחוב פיוטרקובסקה מס חסרו לנו צרות, חלתה אימא בשחפת. היא הלכה ונחלשה, עד שלא יכלה עוד ללכת. בעל המכולת הסמוכה, יהודי נחמד, חיבב מאוד את אימא, וכששמע שהיא חולה ומתקשה להגיע למכולת, בא לביתנו ואמר: "אל תדאגי, הגב' דמבסקי, תכיני לי רשימה, ואשלח את אחד הילדים שלי להביא לך הביתה כל מה שצריך". מרגע שאימא חלתה, לקחתי פיקוד על משק הבית, וגם יחזקאל ויעקב עזרו ככל יכולתם. המסירות למשפחה והאחריות הבלתי מתפשרת לשלומה מאפיינות את המשפחה היהודית. ברם, תכונות טובות אלו היו לרועץ להרבה מהמשפחות היהודיות בימים הקשים שעוד יבואו. צעירים רבים יכלו להציל את עצמם ולברוח, והוריהם אף דחקו בהם לעשות זאת, אך רובם לא רצו לנטוש את ההורים, ושילמו על כך בחייהם.

27

לעזוב או לא לעזוב, זאת השאלה ה אווירה הכללית בפולין בין שתי מלחמות העולם לא , עם מותו 1935־ הייתה אוהדת כלפי היהודים, והחל מ של המושל יוזף פילסודסקי, שהתנגד לאנטישמיות, חל מפנה לרעה ביחס השלטונות לאוכלוסייה היהודית. משרות רבות נחסמו בפני היהודים, עסקיהם היו נתונים לחרם כלכלי מתמיד (בתמיכת הממשלה), הם הופלו לרעה באוניברסיטאות, ומצבם הכלכלי הלך והידרדר. פוגרומים נערכו בערים ובעיירות. אחד הידועים שבהם היה פוגרום פשיטיק, שהתרחש בעיירה פשיטיק . בעקבותיו כתב המשורר והמלחין 1936 במרץ 9־ ) ב Przytyk ( היהודי מרדכי גבירטיג את שירו 'העיירה בוערת', הנחשב בדיעבד לשיר נבואי: "שרפה, אחים, שרפה! עיירתנו בוערת כולה, בה רוחות שחורות יסערו, להבות חורבן יבערו, עקבותיה לא נשארו, היא עולה באש. ואתם חובקים ידיים, בלי הושיט עזרה, בלי כבות ביוני 4־ את אש הלהב, אש העיירה". (מרדכי גבירטיג נרצח ב ) Kraków בידי חייל נאצי במהלך גירוש יהודי קרקוב ( 1942 .)) Belzec למחנה ההשמדה בלז'ץ (בגרמנית כקורא עיתונים מושבע הייתי מודע לוויכוח האידיאולוגי הער שהתנהל באותם ימים בין זאב ז'בוטינסקי ותומכיו, שקראו ליהודים לעזוב את פולין בהקדם האפשרי, כל עוד ניתן, לבין

28

הל אשה ת אז ,בוז על א ל וא בוזעל

מפלגת 'הבונד' האנטי־ציונית, שסברה שעל היהודים להישאר בפולין ולהיאבק על זכויותיהם. אני עדיין זוכר את מאמרו של , מאמר שהופיע באחד מעיתוני השבת 1937 יצחק גרינבוים מקיץ בשפת היידיש, 'היינט' (היום) או 'דער מאָמענט' (הרגע). "בלי אשליות, רבותיי", כתב גרינבוים, מראשי התנועה הציונית בפולין ולימים שר הפנים הראשון של ישראל, "עלינו להוציא מיליון יהודים מפולין בהקדם האפשרי". בשבת שלאחר מכן התפרסם מאמר תגובה של זאב ז'בוטינסקי תחת הכותרת "פינוי". "תסלח לי, אדון גרינבוים", כתב שם ז'בוטינסקי, "יש לך טעות, לא רק מיליון יהודים, אלא כל השלושה וחצי מיליון יהודי פולין, ואולי כל יהודי מזרח אירופה, צריכים לעזוב. עלינו לעשות מאמץ ולהוציאם מאירופה כל עוד אפשר". בשבת שאחריה התפרסם מאמר נגד בעיתון מפלגת הבונד, 'פאלקסצייטונג' (יומון העם), שעורכו היה הנריק ארליך. "אלו הפנים שלהם, סוכני גבלס, סוכני רוזנברג", צעקה הכותרת, משווה את מנהיגי הציונות ליוזף גבלס ואלפרד רוזנברג, האידיאולוגים הנאצים. הכותב האשימם ביצירת פאניקה מיותרת בקרב יהודי פולין. "כאן נולדנו", כתב, "וכאן נישאר כדי להיאבק על הזכויות שלנו". לא הייתי אקטיבי, והסתפקתי בלבחון את 1937 עד שנת האירועים בעין ביקורתית. בזמני החופשי קראתי הרבה, כהרגלי בקודש, ונוסף על כך הלכתי עם חברי הטוב מֶנְדֶל בָּאוְונִיק למגוון אירועי תרבות: תערוכות, סרטים והצגות. בלודז' פעלו אז כמה תיאטראות יידיש מצוינים, ואחד מהם, 'אררט', הצמיח מתוכו את הצמד הקומי הנודע 'דז'יגאן ושומאכר'. חברי באווניק היה ציוני נלהב, ניהלנו הרבה שיחות על הציונות ועל החיים, עד שגמלה בליבי ההחלטה להצטרף לתנועה החלוצית במטרה לעלות יום אחד ארצה. בשלב ראשון הצטרפתי לתנועה קטנה, שהייתה

29

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

למעשה פלג שפרש מתנועת 'הפועל המזרחי'. סיסמתה הייתה: "תורה ועבודה", משמע שילוב בין חיי העבודה והחלוציות לחיי התורה והרוח. חברי התנועה היו בחורים משכילים, למדנים ואוהבי ספר, קרובים אליי ברוחם, ונסחפתי אחריהם ואחרי רעיונותיהם. בלודז' פעל מרכז של תנועת 'החלוץ' — מסגרת על של כל תנועות הנוער החלוציות, שדאגה להכשרת העולים להתיישבות בארץ ישראל, והייתה אמונה על חלוקת הסרטיפיקטים. כדי לקבל סרטיפיקט, היה עליי להצטרף גם לתנועת 'החלוץ'. הצטרפתי, ועד מהרה הפכתי לפעיל נלהב. נלהב מדי, לדעתו של אבא. המועמדים לעלייה ארצה היו נשלחים לאחד מקיבוצי ההכשרה, שהוקמו על פי רוב בחוות או במשקים חקלאיים. רוב המועמדים היו עירוניים, חסרי ידע חקלאי, ובקיבוץ למדו את כל הנדרש להקמת יישוב חקלאי בארץ ישראל. בקיבוצי ההכשרה פרצו לעיתים מריבות, ומכיוון שיצא לי שם של מי שיודע לפשר ולמצוא את הדרך לליבם של הבריות, הייתי נשלח ליישב את הסכסוכים. באחד הקיבוצים התלקח ריב סוער, שהיה צריך ליישבו עכשיו ומייד. "אני אסע", אמר אחד מהחבר'ה, "אבל אני צריך לחזור ללודז' עוד הלילה. מי יכול לבוא איתי ולהישאר בקיבוץ עד שיצא עשן לבן?" "משה", אמרו כולם פה אחד. זה היה יום חמישי בשבע בערב. "איך אסע עכשיו?" ניסיתי להתחמק, "ראשית, מחר יום עבודה, מה אומר להורים? ושנית, אין לי כסף ק"מ מלודז'. "ניסע בעגלה", 40 לנסיעה". אותו קיבוץ היה מרוחק מצא חברי פתרון. נסענו יחד בעגלה נטולת קפיצים ועמוסת סחורות, כששנינו שכובים על המטען. הנסיעה בכביש הראשי היוצא מלודז' הייתה עוד סבירה, אבל כשירדנו לדרכים הכפריות הבלתי סלולות, זה היה סיפור אחר לגמרי. כשירדתי מהעגלה לא הרגשתי את הגוף. עד ליל שבת הצלחתי לעשות שולם, בילינו

30

הל אשה ת אז ,בוז על א ל וא בוזעל

את הלילה בשירים ובריקודים, וביום ראשון בבוקר חזרתי ללודז' ברכבת. כשהגעתי הביתה, עשה לי אבא 'מי שביירך' — "רק תנועות יש לך בראש", התלונן ונד בראשו. התקיימה בלודז' ישיבה חשובה של 'החלוץ'. 1937 בשנת כל תנועה שלחה נציגים, ואני נשלחתי לייצג את התנועה שלי. הייתי אז גזבר התנועה, והבעיה שלשמה התכנסנו הייתה בעיה כלכלית. מקור גאוותו של סניף 'החלוץ' בלודז' היה קיבוץ ההכשרה על שם דב בורוכוב, ששכן בלב אזור תעשייתי בעיר. בקיבוץ היו שלוש מאות וחמישים חלוצים, בנות ובנים, דתיים וחילוניים, ממגוון תנועות הנוער. באותו שבוע התקבלו בשעה טובה שמונה־עשר סרטיפיקטים לטובת הקיבוץ, אולם הם היו חסרי ערך, כי לחלוצים לא היה כסף לממן את הנסיעה ארצה. עלות הנסיעה לאדם הייתה כשלוש מאות זלוטי, הון תועפות במונחי אותם ימים (שתי משכורות חודשיות שלי, לשם השוואה). איך נשלח את החלוצים ארצה? תהינו, וכל מיני רעיונות נזרקו לחלל האוויר. "נציע למכירה שישה סרטיפיקטים", הציע יושב ראש 'החלוץ', בחור בשם יצחק לוי, "סרטיפיקטים הם יקרי המציאות, ודאי נמצא כמה עשירים שירצו לקנות אותם, נקבל כסף טוב, וכך נממן נסיעה לשנים־עשר חלוצים". כששמעתי זאת התקוממתי. חשבתי שזה לא צודק. הסרטיפיקטים מגיעים למי שמעוניינים לתרום לבניין הארץ, ואף הוכשרו לכך, ולא לעשירים. "אז מה אתה מציע, בחורצ'יק?" אתגר אותי יושב הראש. "אתם יודעים מה?" צץ במוחי רעיון, "בואו ניקח קופסא, נעבור מבית לבית ונאסוף כסף בשביל החבר'ה שרוצים לעלות ארצה. אני לא מאמין שיהיה יהודי שלא ייתן כמה גרושים, אפילו חצי לירה, לטובת העניין. אפילו אם הוא לא ציוני". בסופו של דבר עשו הצבעה, ולצערי הצעתי נדחתה.

31

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

כל הוויכוחים האידיאולוגים — למכור סרטיפיקטים או לא? ,1939 בספטמבר 1־ לעזוב את פולין או לא? — נדחקו הצידה ב היום שבו פרצה המלחמה.

32

יריית הפתיחה

)1939 בספטמבר 5-1(

ע ל אף רוחות המלחמה שנישבו בעוז בשמי אירופה, המתקפה הגרמנית נחתה על פולין בהפתעה גמורה. לפנות בוקר בהפצצה אווירית 4:40־ המערכה נפתחה ב ). הפצצה זו הייתה סימן לבאות, ובזה Wielun על העיר ויאלון ( אחר זה הפציצו המטוסים הגרמניים את שדות התעופה ואת עורקי התחבורה הראשיים במדינה. מטרתם הייתה למנוע מצבא פולין אפשרות תנועה. האמנתי שבריטניה תגיב, ובכך התנחמתי. חצי שנה קודם לכן חתמה פולין על ברית הגנה עם בריטניה. זכרתי את הבטחתו של נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, שהצהיר בפרלמנט כי ארצו ערבה לשלמותה הטריטוריאלית של פולין ותסייע לה ככל יכולתה במקרה של תוקפנות גרמנית. ייקח עוד זמן רב עד שההצהרות יהפכו למעשים. למחרת, שבת בצוהריים, נפלה פצצה בלודז' לא הרחק מאיתנו, על יד תחנת הרכבת. פצצה זו שוגרה כפי הנראה בטעות, כי בלודז' התגוררו הרבה מאוד גרמנים. ניגשתי להסתכל בבניין שהופצץ, ההרס היה עצום. אז התחלתי להבין מה זו פצצה, מה כוחו של חיל אוויר, ומה משמעותה של מלחמה. בשכונה שלנו הוחלט לארגן שמירה בלילה. יום 01:00 עד 22:00־ בבתים, והמשמרת שלי הייתה מ ראשון היה שקט למדי, וביום שני כבר היה קשה להשיג לחם.

33

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

רציתי ללכת לעבודה, אבל בעל הבית חשש. "מה יקרה אם תהיה פתאום אזעקה?" התלבט והכריע: "נחכה כמה ימים ונראה". יום שלישי היה מתוח. בחצות הלילה, זמן המשמרת שלי, עמדתי על יד שער הכניסה לבית, ולמרות השעה התחילה לפתע תנועה ערה ברחוב: רכבים צבאיים ועגלות איכרים עמוסות בנשים וילדים, רהיטים וכלי מטבח. "מה קורה?" שאלתי את אחד העוברים והשבים, ונחרדתי למשמע תשובתו: "הגרמנים נכנסים עכשיו )". פיוטרקוב, Piotrków Trybunalski לפיוטרקוב טריבונלסקי ( עירו של ישראל מאיר לאו, לימים הרב הראשי לישראל, מרוחקת מלודז' עשרים ושישה ק"מ בלבד. אם הגרמנים בפיוטרקוב, חשבתי לעצמי, אז הם בעצם כבר בלודז', ואין מה שיעצור בעדם. באותו רגע משהו נשבר בי. איפה כל התיאוריות שבניתי, שאלתי את עצמי, איפה צבא פולין? איפה בריטניה? בתום המשמרת חזרתי הביתה, אבל לא הצלחתי להירדם ויצאתי שוב החוצה. הרחובות החשוכים היו הומי אדם, כאילו צוהרי היום, ורק שוטרים לא נראו ברחובות. הכול הפקר.

34

נשמעים לצו השעה

)1939 בספטמבר 8-6(

" שמעתם?" קרא בהתרגשות אחד השכנים, "הודיעו ברדיו שכל הגברים מגיל שמונה־עשרה ועד שישים מתבקשים לצאת לוורשה לסייע בהגנת העיר". בלי לחשוב פעמיים לקחתי את יחזקאל ויצאתי לדרך. גם יצחק ויעקב רצו להצטרף אלינו, אבל נתקלו בהתנגדות המשפחה. יעקב היה צעיר מדי, רק בן שבע־עשרה, והוריי התנגדו בתוקף ללכתו של בן הזקונים. ההתנגדות ללכתו של יצחק הגיעה מכיוון אחר. אדק, בנו בן השמונה, נתלה על צווארו, בכה וצעק: "אבא, אני לא מרשה לך ללכת". יצחק ויתר. מארבעת האחים יצאנו רק שניים, יחזקאל בן העשרים, חלוש בגופו ואיתן ברוחו, ואני, אידיאליסט צעיר בן עשרים ושלוש. ממרומי גילי אני נזכר בחיוך בבן דמותי הצעיר הצועד נמרצות לוורשה, חסון ונמוך קומה, בעל בלורית כהה, מבט כחול ויוקד ולהיטות לעשות את הדבר הנכון. באמצע הדרך הבנתי שנהגתי בפזיזות ובטיפשות. ליבי אמר לי לחזור, אבל רגליי המשיכו ללכת עם הזרם. המוני גברים נהרו אז לוורשה, ולמרבה האבסורד, באותה שעה ממש נטשו את ורשה רבים מתושביה, ובעיקר הגברים. רק כשהגענו לעיר, נודע לנו שביום עזיבתנו את לודז' נטשה ממשלת פולין את ורשה, ואף הודיעה ברדיו שכל הגברים המסוגלים לאחוז בנשק מתבקשים לעזוב

35

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

). יד Bug את הבירה ולהתכנס בגדה המזרחית של נהר הבוג ( ימין לא ידעה מיד שמאל. הכוחות הגרמניים התקדמו במהירות, מכים את הצבא הפולני חסר האונים, ואצל הרשויות שרר תוהו ובוהו מוחלט. יחזקאל ואני צעדנו בנחישות אל הלא־נודע. עזבנו את לודז' בספטמבר, יומיים לפני שהצבא הגרמני נכנס 6־ ביום רביעי, ה ), עיירת נופש קטנה Głowno בשעריה. כשהגענו לגלובנו ( המרוחקת כשלושים וחמישה ק"מ מלודז', החלטנו לעצור להתרענן. היה יום שרבי, והיינו מיוזעים וצמאים. ירדנו מהכביש הראשי, ולשמחתנו ראינו באר. כשהתקרבנו אליה, ניגש אליי שייגץ (ילד גוי) כבן אחת־עשרה וחסם את דרכי, "אתה יהודי מלוכלך, ואתה רוצה לשתות מהמים הנקיים שלנו?" נתתי לו דחיפה קטנה, שתינו לרוויה וחזרנו לכביש. אחר הצוהריים הגיחו מעלינו כשלושים או ארבעים מפציצים גרמניים, ומהפצצותיהם ,) Łowicz רעד כל הכביש. חלק מהפצצות כוונו לעיר לוביץ' ( שהייתה תחנתנו הבאה. כשהגענו ללוביץ' כבר ירד הערב, וכל מה שהצלחנו לראות זה את להבות האש המיתמרות מהעיר. לא רצינו להיות בעיר המופצצת. החלטנו לוותר על חניית ,) Maurzyce הלילה המתוכננת ולהמשיך הלאה. גשר מאוז'יצה ( ), הופצץ Słudwia גשר הפלדה המודרני העובר על נהר סלודביה ( אף הוא, וההליכה עליו הייתה סכנת נפשות. הלכנו ממש בקו האש. עברנו את לוביץ' והמשכנו ללכת כל הלילה בלי לעצור. כשהשמש זרחה, והרגליים דרשו מנוחה, מצאנו שביל קטן בצד הדרך, נשכבנו עליו ונרדמנו מייד. רעם מטוס גרמני שהנמיך טוס מעלינו קטע את השינה המתוקה. קמנו בבהלה והמשכנו לצעוד. הלכנו שעה, שעה וחצי, שעתיים, אוזנינו קשובות, וכששוב שמענו מטוסים, זינקנו מהכביש לתעלה הצדדית. הכביש היה

36

העשה וצל ם יעמשנ

ריק, ורק כמה איכרים חצו אותו בריצה, מזדרזים לשוב הביתה ובידיהם ארגזים עמוסי פרי. במנוסתם הפילו כמה פירות, והללו התגלגלו והתפזרו על הכביש. יחזקאל הזדרז לאסוף כמה אגסים והתחיל ממלא את כיסיו. "חַזְקֵל, מה אתה עושה?" גערתי בו, "זה מסוכן!" והוא ענה: "מה איתך? לא אכלנו כבר יממה, צריך לאכול". מה שנכון נכון. התיישבנו בתעלה, וכל אחד מאיתנו אכל אגס אחד או שניים. האגסים היו זריקת אנרגיה, המשכנו לצעוד בכוחות מחודשים. העצירה הבאה הייתה בעיר סוכצ'ב ), הנמצאת כשישים ק"מ דרומית־מערבית לוורשה Sochaczew ( ). דבר ראשון הלכנו להתרענן בנהר. Bzura על גדת נהר הבזורה ( אחר כך חיפשנו מאפייה פתוחה וקנינו כיכר לחם. "נדמה לי ששלושה ק"מ מכאן יש בית חרושת למשי סינטטי", אמרתי ליחזקאל, "חוֹדָקוֹב שמו". בתעשיית הגרביים נהגנו להשתמש במשי מתוצרתו. ואכן, זמן קצר אחרי שיצאנו מסוכצ'ב, הגענו לכפר קטן ובו שילוט המכוון לחודקוב. מצד שמאל ראיתי את בית החרושת המוקף עצים. "נעשה כאן הפסקת צוהריים", הצעתי. התקרבנו לבית החרושת, מצאנו פינה מוצלת והתיישבנו לאכול את הלחם ושאריות האגסים. השעה הייתה שלוש או ארבע, נשכבנו על האדמה והתמסרנו לשמש המלטפת. השלווה הופרה באחת, כשעל הכביש הראשי, שעד כה היה ריק למדי, הבחנו בתנועה ערה: עגלות עמוסות לעייפה וכלי רכב צבאיים ואזרחיים. בעקבות השיירה הגיע להק גדול של מפציצים גרמניים, רבים מכדי לספור, שחגו מעל ראשינו כמו ציפורי טרף. השיירות בכבישים שימשו מטרה קלה לטייסים הגרמנים, שלא היססו להנמיך טוס ולירות באזרחים בנשקם האוטומטי. לא היה לאן לברוח. אנחנו היינו מרוחקים כמאתיים או שלוש מאות מטר מהכביש, והספקנו לתפוס מחסה מתחת לאחד העצים. הזבנג

37

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

שהגיע היה אדיר. הכנסתי את ראשי לאדמה והרגשתי את הזיעה הקרה מטפטפת לכל אורך עמוד השדרה שלי. למזלנו, הפצצה נפלה לתוך האדמה הרכה, וכך לא ספגנו רסיסים. ההפצצה נמשכה ונמשכה, ורק כשהתחיל להחשיך, בסביבות שש וחצי, חזר השקט. יצאנו לכביש, ושום דבר לא הכין אותנו למראות האיומים: בתי הכפר הרוסים, ועל הכביש זרועים הרוגים ופצועים, חיילים ואזרחים, פולנים ויהודים, גברים, נשים וילדים. מכל עבר נשמעו זעקות "הצילו" ו"ישו הטוב". מי שיכול היה לעמוד על רגליו, ברח, ורק הפצועים נותרו על מקומם, גונחים ובוכים, והיד קצרה מלהושיע. על הכביש עמדה עגלה עמוסה בניירת וכסף מזומן, ואיש לא התעניין בה. כולם רצו רק לברוח. גם אנחנו הזדרזנו להסתלק מאזור האסון. הלכנו בקצב מהיר כל הלילה, וכשהבוקר האיר הגענו לפרברי ורשה, לרחוב וולסקה ). הסתכלתי סביבי, זו הייתה שכונת עוני עלובה. אף Wolska ( אחד לא חיכה לנו שם, לאזרחים הממושמעים שנקראו אל הדגל. מה עשינו? שאלתי את עצמי, למה רצנו? השכל התחיל לחזור למקום, אבל מאוחר מדי, אנחנו כבר בוורשה, וצריך לחשוב איך להסתדר בעיר.

38

בוורשה המותקפת

)1939 בספטמבר 29-8(

" בוא נלך למרכז העיר", ניסיתי לדרבן את יחזקאל המותש. "אני חייב לנוח", ענה לי בקול חלוש, "אני לא מרגיש את הרגליים". התיישבנו לנוח, כשאני מתלבט לאן ללכת, מאמץ יהודי ורשה, כשלושים 360,000 את מוחי, מנסה להיזכר אם מבין אחוז מתושבי העיר, יש איזה אחד שאני מכיר. ש ל מ ה ל ו י! נזכרתי לפתע בחברי לתנועה. כשביקר בזמנו בלודז', נקשרו בינינו קשרי ידידות. הוא הזמין אותי לבקר אותו אם וכאשר אזדמן לוורשה, ואף נתן לי את כתובתו. רגע, הוא גם כתב לי מכתב, נזכרתי, ועל המכתב הייתה רשומה הכתובת. אבל עזבנו את לודז' בחיפזון, בלי לחשוב, בלי לתכנן, בלי שכל, בוודאי בלי לבדוק את כתובתו של מכרי היחידי בבירה. הכתובת צצה במוחי . היו לנו כמה 3 ) מספר marianska מאליה: רחוב מריאנסקה ( גרושים בשביל החשמלית, אבל החשמלית לא פעלה. התחלנו ללכת לכיוון מרכז העיר ברחובות הרחבים, שהיו מנוקדים פה ושם בבתים הרוסים, חלקם עדיין מעשנים. היה שקט יחסית, לא היו הפצצות מהאוויר, אבל מפעם לפעם הייתה הפגזה של ארטילריה. הלכנו לאט ובזהירות, ידענו שלא רק פגיעתו הישירה של הפגז מסוכנת, אלא גם מטר הרסיסים שבעקבותיה. בהנחיית העוברים והשבים הגענו סוף סוף לבניין המבוקש.

39

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

בשער הבניין הייתה לוחית עם שמות הדיירים, ומצאתי בה את משפחת לוי מרדכי. "קומה שלישית באגף הימני", הכרזתי בגאווה, שמח על שזיכרוני לא בגד בי. "אני לא מסוגל לעלות במדרגות", נאנח יחזקאל והתיישב, כמעט קרס, על יד השער. עליתי לקומה השלישית ונקשתי בדלת. "שלמה בבית?" שאלתי את האישה מסבירת הפנים שפתחה את הדלת. "מי אתה?" שאלה. "שמי משה, אני ידיד טוב של שלמה, ברחתי מלודז'". אימו של שלמה הזמינה אותי להיכנס, "שלמה איננו, אבל הוא אמור להגיע עוד מעט". סיפרתי לה שלמטה מחכה אחי, שאינו מסוגל לעלות, והיא שלחה איתי שניים מילדיה שעזרו לי לסחוב את יחזקאל במעלה המדרגות. היא הכינה לנו תה, ותחקרה אותנו איך עברה עלינו הדרך. בצוהריים הגיע בעל הבית, יהודי עם זקן ופאות. "מי אלו?" שאל את אשתו, ומשהבין מי אנחנו, ושהגענו כדי להישאר, אמר לנו: "אתם יודעים, היום יום שישי, צריך להתכונן לשַׁבָּת". דירתם של בני משפחת לוי הייתה קטנה למדי, ומההוֹל (חדר המבואה) נפתחו דלתות לחדרים. מרדכי, אביו של שלמה, הכניס אותנו לאחד החדרים, שם עמדה גיגית מהבילה עם מים חמים, ולידה סבון ולבנים להחלפה. "עליכם להתרחץ ולנוח", אמר, ובחיוך הוסיף: "בתנאי שהגרמנים יאפשרו לכם..." אחרי שהתרחצנו הוא הכניס אותנו לחדר אחר, חדרון, ובו מיטות מוצעות לשינה. האירוח הלבבי חימם את ליבנו — לב טוב אינו מבחין בין דתיים ללא־דתיים. נשכבנו במיטות, השקענו את ראשינו בכריות הפוך הרכות, ונרדמנו מייד. כעבור עשרים דקות העירו אותנו. ישנו חזק כל כך, שאפילו לא שמענו את ההפגזה. ירדנו במהירות למרתף, ועד כניסת השבת הספקנו לטייל בין הדירה למרתף עוד פעמיים או שלוש. זו הייתה השגרה החדשה בוורשה, שהופצצה והופגזה יומם וליל. ההגנה

40

העשה וצל ם יעמשנ

האווירית הייתה משותקת, ומטוסי הגרמנים הטילו את פצצותיהם באין מפריע. רעם המטוסים ושריקות הפגזים נעשו למוזיקת רקע קבועה, מחרישת אוזניים, מורטת עצבים. גם הרעב הפך לשגרה. החנויות נותרו סגורות, ואפילו השכן החנווני, שבחנותו היה מלאי של אורז, קמח וסוכר, לא הסכים למכור. הוא העדיף לשמור את הסחורה לעצמו, כי מי יודע מה ילד יום. במאפיות היה עדיין לחם, אבל מי היה יכול להגיע אליו? המלאי היה קטן והביקוש גדול. אחותו של שלמה הכירה מישהו שעבד במאפייה, והיא נדברה איתו שאם וכאשר תהיה תקווה ללחם, הוא יודיע לה על כך מראש. ואכן, יום אחד היא קיבלה הודעה מוקדמת, יצאה השכם בבוקר עם אחד מאחיה, והם חזרו עם שתי כיכרות לחם. מרדכי חילק את הלחם שווה בשווה בין כל דרי הבית, שתים־עשרה נפשות כולל יחזקאל ואני. אחרי שבוע או עשרה ימים שלא אכלנו, זו הייתה חגיגה גדולה. יום ממוזל אחר הצלחנו להשיג מעט אורז. רק מאכל אחד היה בעיר בשפע — מלפפונים חמוצים. אלא שהחמוצים הצמיאו מאוד והגבירו את התיאבון, אנשים חלו מכך, והחמוצים נשארו מיותמים, ללא דורש. באחד הימים, אחרי שברובע שלנו נואשתי מלהשיג לחם, ), רחוב הקניות Nalewki החלטתי לנסות את מזלי ברחוב נאלבקי ( הראשי של הרובע היהודי. מאפייה פתוחה לא מצאתי, אך בזכות האזעקה שהבריחה אותי למרתף אחד הבתים, מצאתי שם את נחום וילנר, הבוס שלי. השמחה הייתה גדולה. "נחום, אולי יש לך קצת כסף בשבילי? אין לי גרוש". הוא הוציא מכיסו עשרים או שלושים זלוטי ונתן לי. כשאין אוכל, הכסף חסר ערך. כשחזרתי, נתתי עשרה זלוטי לבעל הבית, השתתפות בדמי אחזקתנו. למען האמת, רצינו כבר לחזור הביתה, ופעמיים ניסינו להיפרד, אך מארחינו לא נתנו לנו ללכת. ראש השנה הגיע, וביום השני של

41

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

החג, ב' תשרי, חל יום הולדתי העשרים ושלוש. הלב יצא אל המשפחה שבלודז'. לבית הכנסת לא רצינו ללכת, רק בעל הבית לא ויתר והלך לזמן קצר. גם ארוחת חג לא הייתה, רק תפילות וברכות. בין ראש השנה ליום כיפור היו הרבה מאוד הפצצות והפגזות באזורים היהודיים, כאילו להכעיס, והמושג 'הימים הנוראים' קיבל משמעות חדשה. ימינו עברו עלינו בחיפוש נואש אחר מזון. יום אחד הגיע אחד מאחיו של שלמה וסיפר בהתרגשות שמצידו השני של נהר ), הנהר הארוך העובר דרך ורשה, יש מחסנים Wisła הוויסלה ( גדולים מלאים כל טוב: תפוחי אדמה, סוכר ומה לא. "שמעתי שבמחסנים אין בכלל שומרים", סיפר, "רק להגיע ולקחת. הבעיה Most היא שכדי להגיע למחסנים יש לעבור על גשר פוניאטובסקי ( ) המאובטח". יחזקאל ואני ושניים מהבנים Poniatowskiego הצטיידנו בשקים ריקים, כמה אופטימי, ויצאנו לדרך. הלכנו על ), ובדיוק כשהגענו לגשר al. Jerozolimskie שדרות ירושלים ( ועמדנו לחצות אותו החלה הפגזה. "מה אתם עושים כאן?" צעקו עלינו חיילי הצבא הפולני, שארבו על יד הגשר מצוידים במכונות ירייה נגד מטוסים, "הסתלקו מייד הביתה!" הסתתרנו במרתף סמוך עד סיום ההפגזה, וחזרנו הביתה רעבים ומאוכזבים. בספטמבר, והבטן המקרקרת לא 23־ יום כיפור חל בשבת, ה הרגישה בהבדל שבין צום של קודש לצום של חול. התותחים רעשו כל היום, ובמוצאי החג, בדיוק בזמן תפילת נעילה, פגעה פצצה בתחנת החשמל. זרם החשמל נפסק, וגרוע מכך, המשאבות על נהר הוויסלה הפסיקו לעבוד, וגם אספקת המים נפסקה. נשארנו בלי מים, אפילו לא טיפה אחת כדי להרטיב את הלשון. ורשה הגדולה והיפה נותרה בלי חשמל, בלי מים, בלי גז, בלי רדיו, בלי לחם ובלי תקווה לעזרה מבנות בריתה.

42

העשה וצל ם יעמשנ

ביום ראשון יצאתי שוב לרחוב נאלבקי לבקר את הבוס שלי. באמצע הדרך תפסה אותי הפצצה כבדה, שגרמה לשריפת ענק. בחלונות הבתים עמדו הורים נואשים והשליכו את ילדיהם לתוך שמיכות שזרקו לחצר. בהיעדר מים לא כובו השריפות והן השתוללו עד שכבו מעצמן. המדרכות מלאו הרוגים ופצועים וריח של בשר חרוך. הלילה היה פחות או יותר שקט. ביום שני לפנות בוקר העירה אותנו אחותו של שלמה ובפיה הודעה משמחת: באחת המאפיות יש סיכוי ללחם. בבת אחת קפצנו מהמיטות, כל גברי הבית, ורצנו ישר למאפייה. לשמחתנו היינו מהראשונים בתור, ותוך דקות השתרך אחרינו תור אינסופי. דווקא אז, כשהלחם היה כמעט בהישג יד, הגיעו מפציצים גרמניים. בבת אחת השחירו השמיים, בכל מקום שנשאתי אליו את עיניי ראיתי פצצה, לא נותרה אפילו פיסת תכלת אחת לרפואה. לא רצינו לוותר על מקומנו בתור, ונלחצנו לקיר הבית, מקווים לטוב. עד שהתחילו השריפות. התברר שלא היו אלה פצצות רגילות, אלא פצצות תבערה קטנות ואכזריות. גגות הבתים, שהיו עשויים עץ ומצופים נייר זפת, התלקחו תוך שניות. בגלל צפיפות הבנייה כל בית שהוצת הצית את שכניו, ורחובות שלמים עלו בלהבות. שוב חזרנו הביתה רעבים. בערב נעצר גלגל המזל עלינו — פצצה פגעה בגג הבניין שלנו, והוא החל לבעור. בחצר היו כמה חביות מים, ובעזרת חבלים העלינו אותן לגג. זה היה כמו טיפה בים. החום הבריח אותנו בחזרה למטה. כל רחוב מריאנסקה בער. רעש הפגזים התמזג ברעש הצעקות: אימהות מחפשות את ילדיהן, ילדים מחפשים את אימהותיהן. גם בוזזים הסתובבו ברחובות, עושים כסף מאסונם של אחרים. איפה נישן הלילה? תהינו. פנינו ), ולמזלנו לא בערה בו אש. נכנסנו Panska ימינה לרחוב פנסקה ( לאחת החצרות וישבנו שם עד אור הבוקר. למשפחת לוי היו מכרים

43

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

ברחוב פנסקה, ובבוקר עלינו לדירתם בתקווה שיימצא לנו מקום. כמה שניות אחרי שנכנסנו לדירה, נכנס פגז דרך אחד החלונות, ורק בנס לא נפגע איש. הדירה התמלאה בעשן ובגזים רעילים, שהבריחו את כולנו לחצר. יום שלישי היה שקט יחסית, הפצצות לא היו, ורק הפגזות נשמעו פה ושם. אחד מאחיו של שלמה ניגש לרחוב מריאנסקה לבדוק אם בית המשפחה שרד. האגף השמאלי נותר על כנו, סיפר, אך האגף הימני, שם גרו, נפגע קשות. גרם המדרגות נהרס, הדירות נשרפו לחלוטין, ובמקום חלונות העץ נפערו חורים מכוערים. החלטנו להישאר עוד לילה בחצר ברחוב פנסקה. ביום רביעי בבוקר, ערב סוכות, היה שקט. אחותו של שלמה הלכה לרחרח אם יש סיכוי ללחם, ואנחנו נשארנו בחצר. לאן כבר יכולנו ללכת ?מישהו סיפר שהודיעו ברדיו שראש עיריית ורשה נכנע, ושיש הפסקת אש. קמנו על רגלינו, ומכוח ההרגל חזרנו למה שהיה פעם בית. הבניין על שני אגפיו היה נטוש. התמקמנו באחת הדירות שבקומת הקרקע, ואחרינו הגיעו עוד כמה משפחות, כל אחת תפסה לעצמה פינה. "משה, תראה מה מצאתי מתחת לספה", ניגש אליי יחזקאל והושיט לי קופסה קטנה. בתוכה הייתה טבעת יהלום. "כשיגיע בעל הבית נחזיר לו אותה", הבהרתי לו ושמתי את הקופסה בכיסי. בצוהריים הגיע בעל הבית. "זה שלך?" שאלתי. "כן!" השיב לי בהתרגשות, "תודה רבה, חיפשתי את זה הרבה זמן". הוא אסף לעצמו כמה חפצים והסתלק. אחר הצוהריים יצאנו העירה לבדוק מה קורה. ברחובות הסתובבו אלפי חסרי בית, חלקם פליטים מערים אחרות וחלקם מקומיים שאיבדו את ביתם בהפצצות ובהפגזות. כרבע מבתי העיר נהרסו או ניזוקו. הסתובבנו ברובע היהודי, באזור השוק, ושם ראינו מחזה מזעזע: חייל פולני בלתי מזוין רץ ובידו ארגז עם

44

העשה וצל ם יעמשנ

תאנים מיובשות. חיילים אחרים רדפו אחריו, והוא נפל, התאנים התפזרו לכל עבר, ואנשים התנפלו עליהן כמו חיות טרף, התקוטטו זה עם זה על כל תאנה. לא האשמתי אותם, הם לא אכלו ימים ארוכים, הם ומשפחותיהם. הסתובבנו בשוק כשעתיים, וחזרנו 'הביתה' — לדירת הקרקע הנטושה שהפכה לקומונה. "מה אנחנו עושים פה?" התייעצתי בלחש עם יחזקאל, "למה אנחנו לא חוזרים הביתה?" פנינו שוב לאביו של שלמה, בפעם השלישית, ובעצה אחת איתו החלטנו לחכות עוד יום יומיים, לראות מה קורה. למחרת, יום חמישי, חג סוכות ראשון, הייתה שמחה גדולה במשפחה — אחותו של שלמה הצליחה להשיג חלה או שתיים. המתנתי עוד יום, ובשישי בבוקר, כשאביו של שלמה חזר מהתפילה, ניגשתי ואמרתי לו: "רב מרדכי, אנחנו חוזרים הביתה". רציתי להוסיף עוד כמה מילים, אבל הדמעות חנקו את גרוני. "שום דבר", היסה אותי ושם את ידו על פי, "שום מילה אני לא רוצה לשמוע. מטרתכם עכשיו היא להגיע בשלום ללודז', להורים שלכם". ואז הוסיף ואמר: "יש לי רק בקשה אחת. יש לי משפחה בלודז', שמם וכתובתם כך וכך. אחרי שתגיעו ותנוחו, תיגשו אליהם בבקשה למסור דרישת שלום מאיתנו, למסור שאנחנו בסדר". אשתו ניגשה אליי, אחזה בכפות ידיי והניחה בהן כמה קוביות סוכר צרורות בנייר עיתון. אין לי מושג מאין השיגה זאת, זה היה ממש אוצר.

45

חזרה הביתה, ללודז'

)1939 באוקטובר 9 בספטמבר עד 29(

ש לושה וחצי שבועות מיום הגעתנו לוורשה התחלנו לעשות את דרכנו חזרה ללודז'. רזים יותר, תמימים פחות, ובכיסינו צידה לדרך: מעט כסף מזומן וכמה קוביות סוכר. הלכנו לאט לאט, שומרים כוחות להמשך. אחר הצוהריים הגענו לרחוב וולסקה, הרחוב הרחב החוצה את ורשה ממזרח למערב, וממנו אפשר להמשיך מערבה, לכיוון לודז'. במגרש של בית החרושת לנייר התקהלו אלפי אנשים. "מה קורה כאן?" תהיתי, ונאמר לי שהגרמנים לא נותנים לצאת מהעיר. צריך לחכות. הסתובבתי בתוך ההמון, מנסה לשווא למצוא פרצוף מוכר. בצד המגרש השתרע שדה, והחלטתי ללכת לשם עם יחזקאל לנשום קצת אוויר. פסענו בין שורות צפופות של צמחים, גבעוליהם ארוכים וזקופים, עליהם כהים, נבולים מעט. גז ר לב ן , זיהיתי. לפני המלחמה שימש ירק זה מספוא לבהמות, וכעת אוצר יקר. הרוב לא הבחינו במטמון שבאדמה, אולי חשבו שזה שדה בור. התכופפנו בין הגבעולים הגבוהים, עקרנו כמה מהם, ולאחר שניערנו מהגזרים את הבוץ, גדשנו בהם את כיסינו. מאחורי גידולי הגזר הבחנתי בשורות שורות של תפרחות כרוב עגולות. יחזקאל קטף ראש כרוב אחד והסיר את עליו החיצוניים, המלוכלכים. התוך היה רענן ונקי. אכלנו את העלים בתאווה.

46