פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

קטנה במורדות האלפים. כשחלפנו בכביש הראשי, הציצו עלינו המקומיים מבעד לחלונות. שיירה של ארבעים וחמישה איש הצועדת בלילה, עושה מן הסתם רעש. ביציאה מהעיירה חיכו לנו מכוניות. נסענו שעות, רבים נרדמו, ושוב עצירה. "חבר'ה, עוד מעט יאיר הבוקר", אמר המדריך, "תיכנסו לעיירה בקבוצות קטנות, לא כולם יחד. בקצה הרחוב יש בתים נטושים, תיכנסו אליהם ותחכו להוראות". המכוניות הסתלקו, ואנחנו הלכנו לבתים. בבוקר חילקו לנו כסף לנסיעה ברכבת. אמרו לנו ללכת זוגות זוגות לתחנה, מרחק של שלושים או ארבעים מטר, ולקנות ). הרכבת הגיעה כשהיא מלאה כמעט Milano כרטיסים למילאנו ( עד אפס מקום. נדחקנו אליה עייפים ומלוכלכים. מולי ישבו שלושה כמרים, וכשראו שאני בקושי מצליח לעמוד על רגליי, ", ניסיתי להתווכח, No, No קם אחד מהם ופינה לי את מקומו. " מדוע שיקום בשבילי, הרי אני צעיר ממנו בהרבה. הוא לא ויתר לי, הושיב אותי בכוח ועמד בשאר הנסיעה. "כאן יורדים", הודיע לפתע המדריך, "חניית ביניים". ירדנו, ומולי באים שני חבר'ה ובידיהם לחמניות וחלב. "יש פה נקודה של הצלב האדום", אמרו לי, כשראו אותי נועץ מבט רעב במזון, "מחלקים לכולם ארוחת בוקר". ניגשנו וכל אחד קיבל שתי לחמניות טריות וקרטון חלב. התברר שארגון הבריחה הזמין זאת במיוחד בשבילנו. איך שהכול מאורגן, חשבתי לעצמי, ממש פלא פלאים. "כשתגיע הרכבת למילאנו, תעלו עליה בכל מחיר", הנחה אותנו המדריך, "אפילו על הגג". אומנם המלחמה נגמרה לפני יותר משנה, אבל מיליוני אנשים עוד נדדו באירופה, חיילים משוחררים, אזרחים ופליטים, והעומס על הרכבות היה גדול. אחרי הצוהריים הגענו למילאנו. חשמלית שהוזמנה במיוחד בשבילנו חיכתה בקצה התחנה, ולקחה אותנו לבניין הקהילה היהודית.

158