פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

לארשי ץראל עסמה

חברי הקהילה כבר חיכו לנו עם ארוחת ערב חמה. בדרכים נשכחו מאיתנו התאריכים, ולא ידענו שכעת חג סוכות. בית הכנסת של מילאנו נמצא ממש מעבר לקיר, והצלחנו לשמוע את כל התפילות. המחשבות נדדו לבית הוריי, לסוכה שהיינו נוהגים לבנות יחד בחצר. אחרי האוכל חילקו לכל אחד שתי שמיכות, ונשכבנו לישון על הרצפה, שמיכה אחת משמשת כסדין, ובשנייה התכסינו. בצאת החג המשכנו הלאה. ארזתי את הפעקעלע ויצאתי עם כולם לכיוון המכוניות שחיכו לנו במרחק שני רחובות. אחד העוברים והשבים עצר אותי ואמר: "רגע, אתה לא מלודז'? אתה לא שכן של דוד גרטל?" "כן", עניתי לו, "ומי אתה?" התברר שהוא חבר ללימודים של דוד, ושמו קולסקי. הוא הוציא מכיסו כסף מקומי ונתן לי. לא היה לי מושג מה ערך הכסף, אבל הודיתי ), עיירה קטנה ונחמדה, Rivoli לו בחום. ממילאנו נסענו לריבולי ( ). לקחו אותנו Torino הנמצאת בקרבת העיר הגדולה טורינו ( למבנה שהיה בעברו בית חולים לחולי רוח, וכעת רצו להופכו למחנה עקורים. היינו הראשונים להתארח בו, והתבקשנו להכין את הקרקע לבאים אחרינו. נשארנו שם כל החורף, כחמישה חודשים. בימים עבדנו — אני בתור חשמלאי, כמובן — ובערבים השקענו בחיי הרוח. חלק מהקיבוצניקים נתנו הרצאות בנושאים הקרובים לליבם, וגם ממני ביקשו להרצות. כל הזמן שאלנו מתי נוכל כבר להפליג ארצה. ידענו שהבריטים עושים בעיות, ולפעמים מגרשים את אוניות המעפילים לקפריסין, אבל זה לא הטריד אותנו במיוחד. באחד הימים ניגש אלינו פעיל העלייה אריה אבישר וסיפר לנו שחייל מהבריגדה מחפש את שיינדל. הבריגדה היהודית הייתה חטיבה של צבא בריטניה, שכל חייליה ומפקדיה היו יהודים מארץ ישראל. עם תום המלחמה נשארו רבים מהם באיטליה וסייעו בארגון הבריחה וההעפלה.

159