פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

וביקשנו מהעגלון שיפשיל את הכיסוי כדי שלא יראו אותנו. הסכנה להיחטף לעבודות כפייה ארבה בכל מקום. העגלון הביא אותנו ממש עד שער הבית. דבר ראשון ביקשנו לאכול. אחרי חודש שבו כמעט שלא אכלנו, היינו מורעבים, אכלנו ואכלנו, והתקשינו לעצור. גם בלודז' היה קשה מאוד להשיג מזון, בעיקר ליהודים. סיפרנו לאימא על קורותינו בוורשה, היא בכתה מאוד ואמרה: "נו, יש אלוהים". ואני חשבתי בליבי, איפה אלוהים? אימא סיפרה לנו שבלודז' הונהג עוצר לילה: ליהודים אסור להסתובב ברחובות מחמש אחר הצוהריים ועד שמונה בבוקר, ולפולנים משעה שבע בערב ועד חמש בבוקר. רחוב מגורינו, רחוב פיוטרקובסקה, היה רחוב מרכזי, וכעבור שבועיים נאסר על היהודים לעבור בו בכל שעה שהיא. יחזקאל הרָגִישׁ והחולני שוב חלה, והפעם נשאר במיטה יותר מחודש ימים. אני חזרתי לעבודה בבית החרושת. הגרמנים הפעילו את בתי החרושת כאילו כלום לא קרה, בדיוק כפי שסיפרו לנו מוכרות המזון החביבות מגלובנו. בבקרים הייתי ממתין עד השעה שמונה, שעת סיום העוצר, ויוצא לעבודה, מקפיד ללכת אך ורק ברחובות צדדיים. עבדנו חמש או שש שעות ביום, אומנם בלי בנובמבר בדרכי לעבודה הבחנתי 15־ מצב רוח, אבל עבדנו. ב בעשן העולה מהסינאגוגה, בית הכנסת האשכנזי הרפורמי. זה היה מבנה מפואר, שבפתחו התנוססה הכתובת "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". הגרמנים הציתו את בית הכנסת, וברחוב נכחו מכבי האש כדי למנוע את התפשטות הדליקה לבניינים האחרים. בנובמבר, הוצת האלטשטאטישע שול, בית הכנסת 16־ למחרת, ה העתיק ביותר בלודז', שם נערכו טכסים ממלכתיים בהשתתפות מושל המחוז. גם בתי הכנסת הקטנים שבעיר העתיקה הוצתו, ובעיתונות הנאצית נתפרסמו ידיעות שקריות כי הפולנים שרפו

54