פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

עירי שינתה פניה

)1939 בנובמבר 19 באוקטובר עד 10(

נ כנסנו לעיר מצידה הצפוני־מזרחי, על יד בית העלמין היהודי רחב הידיים המוקף גדר לבנים אדומה. בקרבת מקום נמצאה התחנה הראשונה של החשמלית. כשנכנסנו אליה, ראינו המוני אנשים אוחזים צילומים בידיהם, מציגים אותם לעוברים והשבים, מבקשים מידע על יקיריהם שלא שבו הביתה. התברר שרבים מהגברים שנשמעו לצו השעה ויצאו לוורשה כמונו, נהרגו בהפצצות. יחזקאל ואני עלינו לחשמלית, ורק שם, בין כל הנוסעים האחרים, קלטתי עד כמה אנחנו מלוכלכים. "לא ניסע ישר הביתה", הצעתי ליחזקאל, "ניסע קודם ליצחק". לא רציתי שאימא תראה אותנו מוזנחים כל כך; ופרט לכך, דירתם של יצחק ובאשה הייתה ממילא בדרך. ירדנו בתחנה הקרובה לביתם, וגילינו שאין איש בבית. "אחיך עובד אצל הגרמנים", הסביר לי השכן, "הם לקחו אותו, וגיסתך שמעה שאתם בדרך והלכה לביתכם עם הילדים כדי לקבל את פניכם". עשינו חשבון שכשהם יראו שלא הגענו, הם יחזרו לביתם, וכדאי שנחכה להם כאן. חיכינו, וכעבור זמן מה הם הגיעו יחד עם אחותי. התרחצנו, אכלנו והחלפנו חוויות. בלילה חזר גם אחי יצחק, מותש מעבודות הכפייה. היה נחמד לישון בחיק המשפחה. בבוקר עלינו על כרכרה — המוניות של אותם הימים —

53