פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
םודאה אבצה תורישב
גם כשהשגנו סוף סוף אוכל אמיתי, לא יכולתי ליהנות ממנו בגלל הפצעים. בסופו של דבר מצאנו עוד קבוצת חיילים, שהיה בה גם מפקד, וממנו הבנו שהרחקנו דרומה. היינו קרובים מאוד לים הכספי. חברנו אליהם והמשכנו ללכת יחד, עד שהגענו לתחנת רכבת. מכאן והלאה התקדמנו ברכבות. כבר נואשנו מלשאול לאן נוסעים. כשהמתנו באחת התחנות, הגיעו מפציצים גרמניים והטילו כמה פצצות על התחנה. בנס לא נפגענו, אבל כשהתפוגג העשן, ראינו שאזרחים רבים נהרגו שם, גברים, נשים וילדים. כשהסתיימה ההפצצה, עלינו על הרכבת הראשונה שהגיעה, ורק כשעלינו ), הנמצאת Харків עליה, הבנו שאנחנו נוסעים לכיוון חרקוב ( בצפון מזרח אוקראינה, קרוב יותר לחזית. הרכבת עצרה באחד הכפרים, והורו לנו לרדת. לאחד המפקדים הייתה מפה, הוא בדק ואמר שאנחנו ממש על יד חרקוב, בסך הכול עשרים וחמישה ק"מ מהעיר. הכפר הגדול היה נטוש, והתפזרנו בין הבתים הריקים לחניית לילה. כולנו היינו מותשים אחרי חודשיים בדרכים ומאות קילומטרים שעשינו ברגליים. בבית שנכנסתי אליו היו מיטות עץ אבל בלי מזרונים או מצעים. מה זה משנה? העיקר שיש קורת גג. היה כבר נובמבר, והלילות בחוץ נעשו קרירים. בלילה הפציצו הגרמנים את חרקוב, השמיים האדימו והאדמה רעדה.
93
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker