פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

חיסלנו את שאריות הלחם. מטוסים גרמניים התקרבו, וחששנו שהם יפציצו אותנו, אבל הם לא הפציצו והמשיכו בדרכם. אני לא זוכר כמה זמן ישבנו שם, יום או יומיים, עד שהחבר'ה החליטו שזה לא עסק. קמנו והלכנו, אני ועוד חמישה או שישה בחורים. חלפנו על פני כפרים, וכולם היו נטושים. תושביהם ברחו מאימת הקרבות. הלכנו והלכנו, כמו בני ישראל במדבר, אלא שהמדבר היה באוקראינה, ואני הייתי היהודי היחיד. אומנם הסתדרתי מצוין עם הגויים, אבל הייתי זהיר, ונשמרתי שלא לזרוק מילה מיותרת. כעבור כמה שעות הגענו לכפר אוקראיני נטוש. בשדה ראינו שני רוסים מוליכים עדר פרות, כדי שלא יפלו חלילה בידי הגרמנים. "אולי נקנה עגלה?" הציע אחד החבר'ה. היינו רעבים. כל אחד שם קצת כסף, וגם אני נתתי כמה רובלים. אספנו עצים, הבערנו מדורה, ומאחד הבתים הוצאנו סיר גדול. החבר'ה ידעו לטפל בבשר, ועד מהרה התפשט באוויר ריח מגרה של בשר צלוי. מלח לא היה לנו, וגם לא ירקות, אז הבשר היה יבש ובלי טעם, אבל כשאין ברירה אוכלים. אכלנו ממנו כמה ימים. המשכנו ללכת, בלי מטרה, בלי כיוון. רעם מטוסים נשמע מעלינו, הסתכלנו למעלה וראינו את צלבי הקרס. בדיוק היינו על יד כרם ענבים, רצנו אליו ונשכבנו בין הגפנים. ניצלנו את ההזדמנות וזללנו ענבים שחורים ועסיסיים. כן רחוצים, לא רחוצים, למי אכפת? אכלנו עד שכאבה הבטן. למזלנו לא נפלו פצצות בכרם, וכשההפצצה הסתיימה המשכנו בדרכנו. יום אחר חלפנו על פני שדה חמניות, ומילאנו את כיסינו בגרעינים. באותו יום עשינו צעדה ממושכת — על פי הסימונים שעל הכביש עשיתי חשבון שהלכנו ארבעים וחמישה ק"מ — אבל בזכות הגרעינים שפיצחנו כל הדרך, ההליכה עברה בקלות. באותו ערב לא התכווצויות השרירים הציקו לי, אלא הפצעים בלשון.

92