פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

שני צווי גיוס ופטור אחד

)1942 עד מרץ 1941 (נובמבר

ה לכנו בעקבות פסי הרכבת, עד שהגענו לתחנה. תחנה יש אבל רכבות אין. החלטנו ללכת להסתובב קצת בעיר. "אתם יודעים, בחנות הזאת יש סוכר", שמח לבשר לנו אחד העוברים והשבים. נכנסנו לחנות, על המדפים סוכר בשפע, ואפילו תור לא היה. קניתי שניים או שלושה ק"ג, כספי לא הספיק ליותר מכך, וגם כיכר לחם. הכנסתי הכול לשק, וחזרנו לתחנה. הרכבת כבר המתינה שם, קרונות דה לוקס, ויעד הנסיעה: סטלינגרד. יותר טוב מזה לא יכול להיות. הרציף היה עמוס: קצינים, חיילים, פצועי מלחמה, כולם ממתינים בקוצר רוח, ואת הדלתות לא פותחים. כשכבר פתחו, בקושי הצלחנו להידחק לקרון. חיכינו, חיכינו, חיכינו, מתי הרכבת תזוז כבר? בסוף היא זזה. נסענו יותר מעשרים וארבע שעות עם הפעקלעך ביד, צפופים כמו סרדינים בקופסה, בלי אפשרות לזוז, בלי אפשרות להגיע לשירותים. כשהגענו לסטלינגרד כבר היה לילה. הלכתי לבית של יצחק ודפקתי על החלון. "מי זה יכול להיות בשעה כזאת?" שמעתי את באשה שואלת. "זה אני, מוישה!" השמחה הייתה גדולה, לא סתם גדולה, ענקית! המצב הכללי היה קשה, וסוף סוף הייתה נקודת אור באפילה. יצחק ובאשה היו סקרנים לדעת איך השתחררתי, וסיפרתי להם את עלילות החייל האמיץ מוישה.

97