פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
לארשי ץראל עסמה
אינסטלטורים, חשמלאים, וכדומה, התנדבתי בשמחה. צריפי המגורים (שהשתייכו במקור לצבא הגרמני) לא היו מחוברים לחשמל, וידיי היו מלאות עבודה. קבוצות נוספות של פליטים המשיכו כל הזמן להגיע, ופגשתי שני חבר'ה מלודז': מכר מרחוב פיוטרקובסקה וחברי הטוב לוליק (אליעזר אבזץ). הימים הצטברו לשבועות, עד שיום בהיר אחד שוב קיבלנו פקודה לארוז. מכוניות של אונרר"א הגיעו לאסוף אותנו ויצאנו לנסיעה ארוכה בהרים. מזג האוויר היה גשום וערפילי, הרכב קפץ והיטלטל בדרכים ההרריות, והיה נדמה שהנסיעה לא נגמרת. לפנות בוקר הגענו לאזור הכיבוש הצרפתי. המדריכים שיחדו את מי שצריך, ואיש לא בדק אותנו. חיכינו שם כל היום, וכשהחשיך, שוב ניתנה הפקודה לזוז. הלכנו מאה וחמישים מטר בחושך מצרים, והינה לפנינו עוד מכוניות של אונרר"א. נסענו ונסענו בלי סוף, ופתאום עצירה, "כולם לרדת". המכוניות הסתלקו, ומאתיים מטר לפנינו נראה הגבול האיטלקי. גם המדריכים לא נראו בשום מקום, האם משהו השתבש? פתאום נשמעה פקודה: "לכו עד ביקורת הגבולות". עברנו את הביקורת שבצד האוסטרי, ולהפתעתנו, במקום להמשיך ישר עם הכביש עד לביקורת שבצד האיטלקי, הטור פנה ימינה, והתחלנו לטפס על הרי האלפים. בלי סיסמה או פטנט אחר, הפעם התגנבנו כמו שועלים לכרם. כשהסתכלתי למטה, ראיתי אורות. לא ידעתי אם זה הצבא או משמר הגבול, ולא ידעתי אם הם יודעים עלינו או לא, אבל ליבי אמר לי שיהיה בסדר. צעדנו שעות בדרכים קשות והרריות, בחשיכה מוחלטת, בקור ובשלג. חלפנו על פני מפלי מים שקול זרימתם מחריש אוזניים. הנשים ביקשו מפעם לפעם הפסקות למנוחה. החזקים תמכו בחלשים, וכששיינדל התעייפה, סחבתי אותה על הגב. באמצע הלילה, אחרי כמה שעות הליכה, הגענו לעיירה
157
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker