פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

פתח דבר

)1939 בנובמבר 20 ,' (לודז

ת ור ארוך השתרך מול הכניסה למאפייה. כיכר לחם אחת לא תספיק, חישבתי, מעביר במוחי את כל דרי הבית: אימא ואבא, יחזקאל ויעקב, וגם חנה, שלאחרונה חזרה לגור בבית עם בעלה יהודה ובתם הקטנה רבקה'לה. שמונה פיות בסך הכול, כולל זה שלי. אולי יתמזל מזלי ואשיג שתי כיכרות. על הֶרִינְג (דג מלוח) ושמנת חמוצה אפשר רק לחלום. הטפיחה על כתפי העירה אותי מחלומותיי. הסתובבתי וראיתי את פֵליק. שנים שלא ראיתי אותו, את הילד הגרמני הדחוי, שהפולנים לא הסכימו לשחק איתו, ולכן שיחק רק איתנו, היהודים. "מה שלומך, פֵלוּש?" אורו פניי. תמיד חיבבנו זה את זה. "השם שלי הוא פרידריך", ענה לי בקול קשה, "תן לי תעודת זהות". כבר למשמע השם הבנתי. שמתי לב שהוא בלבוש אזרחי אבל על כתפו היה תלוי רובה. מסרתי לו את התעודה, והוא שם אותה בכיסו. "קדימה", ציווה עליי, וסימן לי לאן ללכת. לא ממש חששתי, אחרי הכול זה פליק, אבל הלכתי אחריו בצייתנות. בדרך הוא תפס עוד בחור יהודי, וגם ממנו לקח תעודת זהות. הוא הוליך אותנו ברחובות העיר, מרחק של כמה ק"מ, עד שהגענו למועדון הנוער הגרמני. ערב קודם נערכה שם מסיבה, ומישהו

7