פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
ודבל םחלה לע אל
ברוסיה של ימי המלחמה ההמתנה לרכבות ארכה שעות ארוכות, וכדי לנצל את הזמן נהג לכתוב שירים. באחת העצירות החליט לצאת מתחנת הרכבת העמוסה ולחפש פינה שקטה. הוא מצא גינה קטנה, נשען על גזע עץ, הוציא את הפנקס והעיפרון, והפליג אל מחוזות הדמיון. לפתע הרגיש נגיעה בכתפו. כשהרים את עיניו, ראה מולו מיליציונר. "מה אתה עושה כאן?" שאל אותו בטון מאשים. "אני בדרכי מכאן לכאן", ענה קוסטיה, תוך שהוא מציג את ניירותיו, "בתחנה היה רועש מדי, ויצאתי הנה לכתוב שיר". תשובה תמימה זו הייתה התשובה הלא נכונה בעידן סטלין, שרדף את הסופרים והמשוררים וכל יפי הנפש בעלי החשיבה העצמאית. ואולי הוא נחשד בכלל בריגול, מי יודע. מכל מקום, קוסטיה נלקח לתחנת המשטרה, ניירותיו נלקחו ממנו, והוא צורף לקבוצת 'פושעים' נוספים שנשלחה לסיביר. אף שקוסטיה הוכשר כמהנדס מכרות, הוא הועסק אצלנו בעבודה שחורה, תרתי משמע. תפקידו היה לרוקן את קרונות הפחם היוצאים מהמכרה. הוא היה הופך את הקרונות על פיהם, הפחם היה נשפך, ותוך כדי כך מעלה ענן שחור של פיח, שצבע את פניו ושיווה לו מראה של כושי. באחד הימים נסע לקמרובו, שם היה המרכז האדמיניסטרטיבי, וביקש שיכירו בו כמהנדס. הבטיחו שישלחו מכתב בעניינו, ואם וכאשר יתקבלו מסמכים המאשרים את השכלתו, יכירו בה. בינתיים המשיך לעבוד כפועל פשוט, ותמיד במשמרת לילה. יום אחד נתפסו אצבעותיו מתחת הקרון, והוא איבד את הזרת. הוא נלקח לבית החולים, נחבש ונשלח בחזרה לעבודה. בשל התנאים הקשים, הקור והתזונה הלקויה, הפצע לא הגליד. "עשית את זה בכוונה, אני יודע", כעס עליו מנהל כוח האדם, "כי אתה לא רוצה לעבוד". קוסטיה היה מוכן לחזור לעבודה, אבל הרופא לא אישר לו, ומנהל כוח האדם
127
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker