פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז
הלחם חיכה לי היכן שהשארתי אותו, הקור שמר עליו שלא יתקלקל. האישה הכינה לי משהו לאכול, והבעל שאל אותי הרבה שאלות על פולין. נזהרתי שלא להוציא מפי מילה מיותרת. לפני שהלכתי לישון, ביקשתי ממנו שאם לא אקום עד חמש בבוקר, שיעיר אותי בלי להתבייש. התעוררתי בזמן, ויצאתי לדרך כשבשקי כיכר לחם. הרגשתי בר מזל. לרוב האנשים לא הייתה תוספת מזון, והם היו רעבים ממני. כשגם הכיכר השנייה נגמרה, רציתי לחזור לכפר, אך באותו יום זה לא התאפשר. "דמבסקי, אתה רוצה שאתן לך בהשאלה פרוסת לחם?" התחנף אליי אחד החבר'ה, חייט מבסרביה בשם ליפשיץ. באותם ימים החייטים והסנדלרים נחשבו יותר מהפרופסורים. היה להם מקצוע חיוני, ובזכותו תמיד הצליחו להשיג לעצמם עבודות פרטיות. "כן, תודה", עניתי לו, "כשאלך לכפר אחזיר לך". הוא ידע שיש לי לחם במלאי, אחרת לא היה מציע לי. למחרת יצאתי לכפר, חזרתי לפנות בוקר, התגנבתי לאוהל ונשכבתי בין החבר'ה, שלא ישימו לב שהלכתי. בשתים־עשרה בצוהריים, בהפסקת האוכל, הגיע הזמן להחזיר את החוב. "ליפשיץ, יש לך אולר?" שאלתי. הוא נתן לי את אולרו, חתכתי חתיכה יפה מהלחם ונתתי לו. הוא התבונן בפרוסה, מודד אותה בעיניו מכל הכיוונים. "נדמה לי שהפרוסה שנתתי לך הייתה עבה יותר", התלונן. חתכתי לו עוד חתיכה, "בבקשה, ליפשיץ, עכשיו זה בסדר?" "כן", ענה לי. הוא לא היה רעב, לחם לא חסר לו, אבל הוא ידע לדאוג לעצמו. חודש אפריל הגיע, ושמש האביב הנעימה המיסה את השלגים. הקרקע הפכה לבוצית, וכפי שחששתי, הרלסים שקעו עמוק באדמה, משקיעים איתם את הקרונות. העבודה נפסקה, ומאות האנשים שעבדו עד כה כנמלים חרוצות התיישבו באפס מעשה. לא היה נעים לשבת שם, השלג שנמס חשף את כל הפסולת
102
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker