פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

ע קוש )הבשחמ( עיקשמ אלש ימ

סְפִינָה בְּחֶבֶל, בַּחוּרִים וְגַם זְקֵנִים. לֹא אַסְדָה מִתּוֹךְ הַוּוֹלְגָה הֵם מוֹשְׁכִים בַּחֲבָלִים, חַיֵּיהֶם הֵם סוֹחֲבִים שָׁם וּלְהוֹצִיא לֹא יְכוֹלִים. וְכָל זְמַן שֶׁזֶּה הַחֶבֶל, בִּבְשָׂרָם תְּלָמִים יַחֲרֹשׁ, לֹא תֶּחְדַל שָׁם אִמָּא ווֹלְגָה בַּחֲרוֹן קִצְפָּה לִגְעֹשׁ." (מאת אוסיפ יאקובלביץ' קוליצ'ב, תרגום: אברהם לוינסון). הצורך בנתיב יבשתי היה מובן, רק תהיתי מדוע פורסים מסילת ברזל בחודש מרץ, כשהאדמה עדיין קפואה ומכוסה שלג. אבל פקודה של סטלין זו פקודה, ולפיכך התפזרנו בשטח ופינינו שלג משמונה בבוקר עד שמונה בערב. רגליי המסכנות בכו, אבל לכל דבר מתרגלים, ועברתי גם את זה. בשטחים שפינינו הנחנו את הרלסים. העבודה הייתה קשה, וקצבת המזון קטנה: מעט מרק קר ושמונה מאות גרם לחם שחור ליום. מובן שלא היה איך לשקול את הלחם, ונתנו בערך, מן הסתם גנבו קצת. כל אחד הסתכל בשבע עיניים על מה שהשני קיבל. כשזה כל מה שיש, מסתכלים על כל גרם. מי שתיה לא קיבלנו, וכדי לשתות חיממנו שלג. בלילה ישנו באוהלים, שמונים איש בכל אוהל, כשבמרכז תנור ברזל. החזקים הצליחו לתפוס לעצמם מקום על יד התנור. היו שם טיפוסים שלא כדאי להתעסק איתם, אוקראינים בעיקר, וויתרתי מראש. ישנתי בצד, לבוש במעיל החורף הממורטט שלי, שאיתו יצאתי מלודז', וכל הלילה רעדתי מקור, מתפלל שיגיע הבוקר. גם הרעב הציק כל הזמן. מנת הלחם היומית לא הספיקה, ותוך כמה ימים חיסלתי את כיכר הלחם הנוספת שהבאתי מהכפר. החלטתי לחזור לשם להביא עוד כיכר. המרחק עד הכפר היה כשנים־עשר ק"מ, כשעתיים וחצי הליכה, וכדי לא ללכת לאיבוד רציתי לצאת בשעות האור. בהזדמנות הראשונה הודעתי לחבר'ה שאני נעלם לכמה שעות, ויצאתי לדרך. זוג האיכרים שמח מאוד לקראתי. הם היו בודדים, והינה סופסוף יש להם עם מי לדבר.

101