פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
ע קוש )הבשחמ( עיקשמ אלש ימ
שמתחת. בתי שימוש לא היו לנו, ואת צרכינו עשינו באדמה. קודם לכן, השלג כיסה הכול, אבל כעת נחשף הלכלוך, והמראה היה נורא. גם חלוקת האוכל פסקה, דרכי העפר הפכו לנהרות בוץ (כבישים סלולים כמעט שלא היו אז) ולא הייתה דרך להוביל לנו אספקה. המפקדים היו אובדי עצות, וכל העת התייעצו עם מפקדיהם במכשירי הקשר. אחרי שתיזזו אותנו ברגל מפה לשם ומשם לפה, הגיע בוקר אחד המפקד הגדול. "אני חושב שבתנאים האלה אי אפשר להמשיך", הכריז, "המפקדה העליונה החליטה להעביר אתכם למקום אחר. עדיין לא הוחלט לאן, אבל היום אחרי הצוהריים ולכל המאוחר מחר בבוקר אנחנו זזים מפה". השמחה הייתה גדולה. ביקשתי רשות ללכת לכפר להביא את כיכר הלחם האחרונה שלי, הרביעית מתוך הארבע. הלכתי שוב בדרך המוכרת, ששינתה פניה ללא הכר. השלג הפך לשלוליות, ובאמצע הדרך שקעתי עד המותניים. אם אטבע כאן, מי ישמע אותי? חשבתי לעצמי, זרימת המים השמיעה רעש חזק, שבלע הכול. החלטתי לחזור לאוהל. בבוקר ניגשתי לאחד המפקדים ושאלתי מתי זזים. הסברתי לו שאני רוצה לחזור לכפר להביא את השק שלי. "אין בעיה", ענה לי, "אתה תספיק". שוב יצאתי לדרך והפעם הצלחתי. שעתיים וחצי הליכה לכל כיוון כדי להביא כיכר לחם בת חודש וחצי. לפעמים זה כל ההבדל בין חיים למוות. אחרי שחזרתי, עוד חיכינו בשטח כמה שעות עד שהגיעה הפקודה לזוז.
103
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker