פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
םודאה אבצה תורישב
תעלות נגד טנקים. חפרתי במרץ, ולפתע לקח אותי הזיכרון לחצר בית הספר של אגודת ישראל. באותם ימים היינו מגיעים לבית הספר מצוידים באולר עם שפיץ, ובהפסקות משחקים בכיבוש ארצות (משחק המכונה גם 'תקיעות' או 'סכינים'). כל ילד בתורו היה מנסה להטיל את האולר ולתקוע אותו באדמה. אם הצליח, היה מותח באמצעותו קו ישר ו'כובש' את השטח הנתחם. אהבתי את המשחק, שפרט למיומנות בהטלת אולר, דרש גם אסטרטגיה וחשיבה מתמטית. כעת שוב השתתפתי בעל כורחי במשחק של כיבוש ארצות, משחק אכזרי ועקוב מדם. המערכה הצבאית בחזית המזרחית גבתה את חייהם של עשרות מיליונים, יותר מכל עימות אחר בהיסטוריה האנושית. למחרת קיבלנו פקודה לזוז. לקחנו את הפעקלעך (חבילות) והלכנו ברגל למקום הבא. לא הספקנו להיות יותר משלושה ימים במקום אחד. הגרמנים רדפו אחרינו, ואנחנו נסוגונו, במעין ריקוד משונה. זכור לי שלאחד המקומות הגענו בשעות אחר הצוהריים, והורו לנו לחפור שוחות למגורים, חצי עומק. חפרנו עם מקלות, והיינו עייפים מאוד מהמאמץ. האדמה הייתה קשה ושחורה, סימן לאדמה טובה ופורייה. בערב קיבלנו מרק, או אולי רק מים חמים, ונרדמנו בשוחות, מכוסים בקש. בשעה אחת בלילה צעקות: "קומו מהר! ממשיכים!" תפסנו את הפעקלעך, הבערנו את הקש והתחלנו ללכת. מרחוק נראו המוני מדורות. האם אנחנו באזור הגרמני? באזור הרוסי? אף אחד לא יודע. כשהאיר הבוקר ראיתי שאנחנו בסך הכול מאה איש. לאן נעלמו אלף וחמש מאות המגויסים שהגיעו איתי מסטלינגרד, תהיתי, כנראה התפזרו. סיפרו לנו שלמקום שעזבנו בחיפזון באחת בלילה, הגיעו הגרמנים בחמש בבוקר. זה היה קרוב! חיכינו בשדה, ממתינים להוראות. היו שם כמה עצים והסתתרנו בצילם מפני שמש הקיץ הלוהטת. בינתיים
91
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker