פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
חורבל — הלפנ הטלחהה
וגרמנים, מעין מיקרוקוסמוס של העיר לודז'. הגרמנים הוזמנו ללודז' במאה התשע־עשרה על מנת לסייע בתיעוש שלה, והפכו לאליטה של העיר. גם בעל הבית שלנו היה סוחר גרמני, בעלים של בית חרושת לגרביים, שדיבר יידיש שוטפת. בעודי עומד ומתלחש עם שכני היהודי, ירד במדרגות שכן גרמני, חבר מערכת העיתון הפולני 'רפובליקה', שכעת עבר לידיים גרמניות. "חבר'ה, תברחו", אמר לנו בפולנית, "עומדים להיות זמנים קשים ליהודים. אתם צעירים, יש לכם אפשרות לברוח. תעזבו את לודז'. תלכו לאן שזה לא יהיה". דבריו נפלו על קרקע פורייה. באותו יום לא הלכתי לעבודה. אחר הצוהריים הלכתי לבקר חבר, וממנו נודע לי שמנדל באווניק, חברי הטוב ביותר, כבר ברח. המערבולת בבטן הלכה והתגברה, אותתה לי שחייבים לעשות משהו. חזרתי הביתה והצעתי להוריי: "בואו נעבור לחמיילניק. אולי שם יהיה טוב יותר. לודז' נמצאת בשליטת הגרמנים, זו עיר גדולה, ואספקת המזון קשה. חמיילניק היא עיירה קטנה, מוקפת כפרים, נראה לי שאספקת המזון שם תהיה קלה יותר". הם לא היו מוכנים לשמוע. איך ניטלטל בדרכים? אימא חולה. ביום רביעי הלכתי לעבודה, אבל הראש לא היה שם. המחשבות התרוצצו במוחי בקדחתנות. ואז נפלה ההחלטה. ל ב ר ו ח. למחרת, יום חמישי, הלכתי שוב לעבודה, וכשסיימתי לעבוד ניגשתי לבוס שלי, "אדון וילנר, אני בורח. תוכל לשלם לי את מה שמגיע לי?" הוא עשה את החשבון, הוסיף לי עוד עשרים מארק להוצאות הדרך ואיחל לי בהצלחה. "אני בורח", אמרתי גם להוריי ברגע שהגעתי הביתה, "אני לא נשאר כאן". אימא בכתה, "איך אתה יכול לברוח?" ניגנה על מצפוני. גם אבא בכה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה. זו גם הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו או את
57
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker