פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

לברוח — ההחלטה נפלה

)1939 בנובמבר 23-20(

י , התחיל כמו כל יום שגרתי 1939 בנובמבר 20־ ום שני, ה בתקופה שהשגרה ממנה והלאה. לאוזניי גונבה שמועה שאצל אחד האופים הפולנים אפשר לקנות לחם. הזדרזתי ללכת לשם ונעמדתי בתור. זמן קצר אחר כך הרגשתי את הטפיחה על כתפי, שכמו במגדל דומינו הייתה הדחיפה הקטנה שממנה הכול התגלגל, קובייה אחר קובייה, צעד אחר צעד, בלי לעצור, עד שנכנסתי בשערי מדינת ישראל. הטופח על גבי היה פליק — או במעמדו החדש, פרידריך — שהוליך אותי למועדון הנוער הגרמני, שם קיבלתי טעימה קטנה מאדוני העיר החדשים. עד עלייתו של היטלר לשלטון שררו יחסים טובים בינינו לבין שכנינו הגרמנים. נזכרתי בפליק הקטן, שנהג לשחק רק איתנו, היהודים. "למה אתה לא משחק עם הפולנים?" שאלתי אותו בשעתו, ותשובתו הייתה: "הם שונאים אותנו, ואני אותם". הרהרתי בכך בעת שרכנתי על ברכיי בכניסה למועדון הנוער הגרמני, משפשף בידיי החשופות את הרשת לניגוב רגליים, מעליי עומד הגרמני ובידו השוט. בין הצלפה להצלפה הזדמזמה במוחי המנטרה: "זה לא יכול להימשך ככה". "זה לא יכול להימשך ככה". "זה לא יכול להימשך ככה". למחרת, יום שלישי, עמדתי בחדר המדרגות ושוחחתי עם אחד השכנים היהודים. בבניין שלנו התגוררו יהודים, פולנים

56