פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
זרעי אנטישמיות
ה אנטישמיות לא הייתה זרה לי. למלחמות היהודים התוודעתי עוד כילד צעיר ברחובות לודז'. בשכונת מגוריי נהגנו לשחק בנפרד, פולנים עם פולנים, יהודים עם יהודים, ושגרת משחקי הרחוב שלנו, בין ה'חמש אבנים' ל'חישוק עם מקל', כללה גם קללות ומכות מצד הילדים הפולנים. גם בדרך לבית הספר היו הילדים הפולנים מתנכלים לי דבר יום ביומו, מקללים אותי, זורקים עליי אבנים, ולפעמים גם מושכים בפאותיי. חוש הצדק המפותח שלי לא אפשר לי לעבור על כך בשתיקה. במלחמה כמו במלחמה, הכנתי לעצמי כלי נשק. באותם ימים הוחלפה תשתית החשמל בעיר, וברחובות היו זרוקים חוטי חשמל רבים. קלעתי מהם שוט, שמרתי אותו מגולגל בכיסי, וכשהפולנים היו באים להכות אותי, הייתי מוציא אותו ומצליף לכל הכיוונים. אני חטפתי, אך גם הם חטפו. "שוב חטפת מכות?" הייתה אימא גוערת בי באהבה, כשחזרתי הביתה מוכה וזב דם, "למה לא הלכת בצד השני של הרחוב?" אבל אני התעקשתי ללכת בדרך שלי. "למה שאני אברח? שהם יברחו!" בצד השני הלכו כמה מחבריי ללימודים, וזה היה לכאורה בטוח יותר, אבל גם שם היו התנכלויות. יום אחד כשגיוונתי והלכתי בצד השני, ארבה לי שם קבוצת ילדים. זה היה בסמוך לבית המרקחת, ולהגנתי נצמדתי בגבי לחלון הראווה הגדול כדי שלא יוכלו לגרור אותי.
22
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker