פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
תוימ שיטנא יע רז
כשאחד הילדים החל להכות אותי, החזרתי לו מנה אחת אפיים, ישר בפנים, ודם רב התחיל לרדת מאפו. "בוז'ה מוי" (אלוהים שלי), החלה לצעוק אחת הנשים הפולניות, ובעקבות צעקותיה התחילו הפולנים לרדוף אחריי. למזלי, הצלחתי לברוח, אבל מאז לא העזתי ללכת בצד ההוא של הכביש. סופי השבוע היו מועדים לפורענות. בשבתות נהגתי לטייל עם חבריי בגניה היפים והמטופחים של לודז'. אם בחרנו ללכת לגן הקטן יותר, זה הקרוי על שמו של הסופר הנריק שנקביץ' ), היינו רגועים יחסית. הסביבה הייתה Sienkiewicz Park ( יהודית, ובדרך כלל לא היו בעיות. אך אם בחרנו ללכת לפארק ), פארק גדול ויפה המרוחק Park Poniatowski פוניאטובסקי ( כרבע שעה הליכה מביתנו, היה בכך הימור. אהבנו את הפארק השלו, שהיו בו עצים ירוקי עד, אגם ועופות מים, אך מספיק היה שיחלפו שם שני בחורים פולנים כדי שתפרוץ תגרה. גם הליכה לבריכה הייתה מסוכנת. בלודז' אין נהר, ובסופי שבוע קיציים ) קרצה לחבר'ה Radogoszcz ולוהטים הבריכה באזור ראדוגושץ' ( הצעירים. היהודים הגיעו רק כדי לרחוץ, ואילו הפולנים בעיקר כדי לעשות שמח: הקנטות, קללות ומכות, ולא פעם הוזעקה לשם המשטרה. באחד מימי ראשון, כשהייתי כבן חמש־עשרה, הלכתי לבקר את אחותי חנה שהייתה אז נשואה טרייה והתגוררה בצפון העיר. בשכונת מגוריה כמעט שלא היו יהודים, רק פולנים וגרמנים, ובאמצע שתי כנסיות: האחת קתולית, לפולנים, והאחרת אוונגלית, לגרמנים. בשעת צוהריים, כשהתחלתי לעשות את דרכי חזרה הביתה, עצר אותי אחד השכנים. "לאן פניך?" שאל אותי. "הביתה", עניתי לו. "אל תלך עכשיו", הציע לי, "באזור של הכנסייה הקתולית מרביצים ליהודים". אומנם כבר הייתי בלי
23
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker