פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

המשכנו לצעוד בדרך הראשית, פוגשים מעת לעת יהודים אחרים ההולכים ושבים, תועים ותוהים באנדרלמוסיה הכללית של ראשית המלחמה. הרוב צעדו ברגל, ומי שהיה יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס שכר איכר עם עגלה. על אחת העגלות ראיתי את המשורר מוישה ברודרזון, מייסדו של תיאטרון 'אררט', ומגלהו של שמעון דז'יגאן מצמד הקומיקאים החביב עליי, 'דז'יגאן ושומאכר'. הפואמה שפרסם ברודרזון באותה שנה, ונקראה יו"ד (כמו האות העשירית באל"ף בי"ת), חזתה את קץ יהדות פולין הממשמש ובא. הוא היה נראה נורא ואיום, וליבי נחמץ למראהו. לימים נודע לי כי הוא עשה את דרכו לביאליסטוק, הגיע לשם בשלום ואף שרד את המלחמה. בניגוד אליו, רוב היהודים שנסעו בעגלות נתפסו בידי הגרמנים ונלקחו לעבודות כפייה. אז הבנתי שהכי טוב ללכת ברגל, כי כך קל יותר להיעלם ולהתחבא אם מבחינים בסכנה האורבת בדרך. בצוהריים התקרבנו לגלובנו. בצד הדרך עמדו כמה נשים שמכרו קפה ולחם. "לאן פניכם?" שאלו אותנו. "ללודז'", ענינו. "אהה, שם הכול בסדר", שמחו לעדכן אותנו, "החנויות פתוחות, ובתי החרושת עובדים". הן הפנו אותנו לעמדה סמוכה של הצבא האדום, ושם קיבלנו מרק ולחם. אחרי מנוחה קצרה המשכנו ללכת. ), תחנתנו האחרונה Stryków בלילה הגענו לעיירה סטריקוב ( בדרך ללודז'. מחצית מתושבי העיירה היו יהודים, אך רבים אחרים היו פולקסדויטשה, פולנים ממוצא גרמני, ולפיכך הייתה בעיר אווירת קרנבל: דגלי הרייך, צלבי קרס, תזמורות וריקודים. לא יכולנו לשאת את המראות ואת הקולות, הלכנו במהירות וברחובות צדדיים, עד שיצאנו מן העיירה. כעבור כמה שעות הגענו סוף סוף ללודז'.

52