פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

ללא מזון או מים. כמה עשרות מהם הצליחו להימלט ולהסתתר ביערות שמסביב, אך כל היתר, אלפים רבים של יהודים, נדחסו לקרונות רכבת ונשלחו לטרבלינקה. במחנה ההשמדה טרבלינקה (או אולי כבר במהלך הגירוש לשם) מצאו את מותם גם הוריי, פריידל צביה וחיים, אחותי חנה ואחייניתי הקטנה רבקה'לה. גורלו של אחי יעקב לא היה טוב יותר. המחנה שאליו נלקח, נועד לנצל עובדי כפייה יהודים לייצור תחמושת לטובת גרמניה. בסקרז'יסקו־קמיינה נמצאו בתי חרושת פולניים לתחמושת, שהוקמו עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, וכעת שולבו במחנה , B ו־ A הגרמני. זו הייתה למעשה תשלובת של שלושה מחנות: , הגרוע מכולם, שם ייצרו C שם ייצרו תחמושת לחיל היבשה, ו־ מוקשים ימיים. למילוי המוקשים השתמשו האסירים בחומצת פיקרין, חומר רעיל ביותר, שהחשיפה אליו מצהיבה את העור ומאכלת במהירות את תאי הגוף ואת האיברים הפנימיים. האסירים עבדו במשמרות ארוכות של שתים־עשרה שעות בלי כפפות או מסיכות להגנה על ידיהם ופניהם. כשהתפוררו בגדיהם מהרעל, התעטפו בשקיות נייר. רובם ככולם הצהיבו, הורעלו ונפטרו תוך שלושה חודשים. ניסיונות לברוח ממחנה המוות הסתיימו על פי רוב ברצח. לרוע מזלם, שובצו אחי וכמה מבני הדודים שלי . אך בניגוד לרוב האסירים במחנה, לא "המוות C דווקא במחנה הצהוב" (או "הקללה הצהובה") הרג את אחי, אלא המייסטר (מנהל עבודה) הפולני שלו. הוא היכה בגבו במוט ברזל, ואחרי כשעתיים של ייסורים נפח יעקב את נשמתו. במחנה לא נהגו לקבור את המתים. ה'שייסה קומנדו', סיירת הניקיון, הייתה מפנה את הגופות בבקרים עם כל הזבל (המילה 'שייסה' פירושה 'חרא' בגרמנית). מאיר ולוך ויעקב זילברשטיין לא רצו שגופתו של אחי תיפול לידי השייסה קומנדו, ובלילה קברו אותו ואמרו

152