פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

הל אשה ת אז ,בוז על א ל וא בוזעל

מפלגת 'הבונד' האנטי־ציונית, שסברה שעל היהודים להישאר בפולין ולהיאבק על זכויותיהם. אני עדיין זוכר את מאמרו של , מאמר שהופיע באחד מעיתוני השבת 1937 יצחק גרינבוים מקיץ בשפת היידיש, 'היינט' (היום) או 'דער מאָמענט' (הרגע). "בלי אשליות, רבותיי", כתב גרינבוים, מראשי התנועה הציונית בפולין ולימים שר הפנים הראשון של ישראל, "עלינו להוציא מיליון יהודים מפולין בהקדם האפשרי". בשבת שלאחר מכן התפרסם מאמר תגובה של זאב ז'בוטינסקי תחת הכותרת "פינוי". "תסלח לי, אדון גרינבוים", כתב שם ז'בוטינסקי, "יש לך טעות, לא רק מיליון יהודים, אלא כל השלושה וחצי מיליון יהודי פולין, ואולי כל יהודי מזרח אירופה, צריכים לעזוב. עלינו לעשות מאמץ ולהוציאם מאירופה כל עוד אפשר". בשבת שאחריה התפרסם מאמר נגד בעיתון מפלגת הבונד, 'פאלקסצייטונג' (יומון העם), שעורכו היה הנריק ארליך. "אלו הפנים שלהם, סוכני גבלס, סוכני רוזנברג", צעקה הכותרת, משווה את מנהיגי הציונות ליוזף גבלס ואלפרד רוזנברג, האידיאולוגים הנאצים. הכותב האשימם ביצירת פאניקה מיותרת בקרב יהודי פולין. "כאן נולדנו", כתב, "וכאן נישאר כדי להיאבק על הזכויות שלנו". לא הייתי אקטיבי, והסתפקתי בלבחון את 1937 עד שנת האירועים בעין ביקורתית. בזמני החופשי קראתי הרבה, כהרגלי בקודש, ונוסף על כך הלכתי עם חברי הטוב מֶנְדֶל בָּאוְונִיק למגוון אירועי תרבות: תערוכות, סרטים והצגות. בלודז' פעלו אז כמה תיאטראות יידיש מצוינים, ואחד מהם, 'אררט', הצמיח מתוכו את הצמד הקומי הנודע 'דז'יגאן ושומאכר'. חברי באווניק היה ציוני נלהב, ניהלנו הרבה שיחות על הציונות ועל החיים, עד שגמלה בליבי ההחלטה להצטרף לתנועה החלוצית במטרה לעלות יום אחד ארצה. בשלב ראשון הצטרפתי לתנועה קטנה, שהייתה

29