פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

היסורל האלה

בתחנת הרכבת, ייקחו אותך למקום עבודתך במכרות". איפה המכרות? ומה אעשה שם? לא ידעתי וגם לא היה אכפת לי במיוחד. עבודה — יש, גרמנים — אין, זה מה שחשוב כרגע. בתאריך המיועד התייצבתי עם כולם בתחנת הרכבת. דבר ראשון נשלחנו להתרחץ. בלי חותמת המאשרת שביקרנו בבית המרחץ, לא יכולנו לעלות לקרונות. בדרך קניתי נקניק, התרחצתי, התגלחתי והסתפרתי. עליתי לרכבת נקי ומצוחצח, שבע ומאושר. האושר לא החזיק מעמד זמן רב. זו הייתה רכבת משא, וחיכינו בה שלושה ימים ושלושה לילות בלי לזוז. כשהתחלנו סוף סוף לנסוע, היה נדמה שהנסיעה לא נגמרת. אותו חורף היה קשה, וככל שהעמקנו לתוככי רוסיה נעשה יותר ויותר קר. הנסיעה ארכה ק"מ, ומדי פעם עצרנו לזמן 2,700־ כשבעה־עשר יום, גמענו כ ) הלכתי עם כמה חבר'ה לאכול מרק, וזה היה Mińsk קצר. במינסק ( המרק הראשון והאחרון בכל אותה נסיעה ארוכה. כשחזרנו לתחנה אחרי האוכל, גילינו שהרכבת לא חיכתה לנו. למזלנו, אישרו לנו לעלות על רכבת נוסעים, ונסענו כמו בני אדם עד שהצלחנו ) Smolensk להתחבר לרכבת המשא שלנו. עצרנו גם בסמולנסק ( ובכל מיני תחנות שכוחות אל. לא רעבנו ללחם. בכל תחנה יכולנו לקנות לחם וסוכר ולשתות מים חמים רתוחים בלי הגבלה — אימא רוסיה מספקת אותם חינם. באחת העצירות ירדתי לעשות את צרכיי, ולפני שסיימתי, התחילה הרכבת לזוז. רדפתי אחריה, ובקושי רב הצלחתי להיתלות על הקרון האחרון. לא הצלחתי להיכנס פנימה, ונסעתי מתנדנד מחוץ לקרון כשמונים ק"מ, כשבחוץ קור כלבים ושלג יורד ללא הפסקה. בעקבות הרפתקה זו נעשיתי חולה, בערתי מחום ולא יכולתי לזוז. החבר'ה לקחו אותי לקרון הרפואי, שהיו בו תנאים טובים יותר, ושם ישנתי שעות .) Ural על גבי שעות, עד שהגענו לתחנה הסופית — הרי אורל (

69