פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

קינליימחל הליבח

קצת אחרי תשע בערב, אחרי המתנה שנמשכה מהבוקר, באשה ואני הצלחנו להידחק לחנות בכוח הזרוע. כל אחד מאיתנו קיבל תלוש, שהיה אפשר להמירו באחת הקופות בקילו סוכר, ארבע מאות גרם סוכריות ומאה גרם חמאה. שמחים על השלל, צחקנו ופטפטנו בעליזות. בדיוק עבר שם אחד העובדים, אולי מנהל, וכששמע אותנו משוחחים שאל ביידיש: "יהודים?" "כן", ענינו לו. "פליטים?" "כן", אישרנו. הוא הסתכל סביב, וכשראה שאיש לא רואה, דחף חמישה תלושים לכיס שלי וחמישה תלושים לכיס של באשה. "תיקחו את המצרכים כל פעם בקופה אחרת", אמר, "שלא ישימו לב". באותו לילה חזרנו הביתה עמוסים בקילוגרמים של סוכר, סוכריות וחמאה והתחלנו לארגן חבילה להורים. החמאה הייתה טרייה, לא מוצר שאפשר לשלוח בדואר, אבל בשוק החופשי מכרו חמאה עמידה, והמרנו חלק מהחמאה הטרייה בבקבוק של ליטר חמאה עמידה. הצלחנו להשיג גם קמח. השלב הבא היה למצוא ארגז. משקל החבילה היה צריך להיות עד עשרה ק"ג, וחיפשנו ארגז קל שמשקלו לא יהיה על חשבון המטען. זה לא היה פשוט, אבל בסופו של דבר החבילה יצאה לדרך. באפריל קיבלנו מכתב שהחבילה הגיעה ליעדה בשלום. לימים יספר לי גיסי יהודה שזו הייתה החבילה היחידה שהגיעה מברית המועצות לחמיילניק, והייתה שם חגיגה שלמה. יהודי העיירה כבר רעבו ללחם, וממצרכי המזון ששלחנו נהנו כל בני המשפחה המורחבת. כל עוד לא ידענו אם החבילה הגיעה ליעדה בשלום, לא היה טעם להתאמץ לארגן עוד חבילות, אבל כעת התארגנו בזריזות לשלוח חבילה נוספת. אין לדעת אם גם חבילה זו הגיעה ליעדה, כי ביוני פרץ מבצע ברברוסה ושוב נטרפו הקלפים. ארבעה מיליון חיילים של גרמניה הנאצית ובנות בריתה פלשו

85