צבי פלדמן - איש הנגב

החלל שנפער בנו היה נורא. ההכרה שלא ייכנס עוד הביתה, שלא נוכל לדבר ולשמוע אותו, ליהנות מהאופן בו הוא משוחח ונעים לכולם: מסייע לרחל בלימודי הסטטיסטיקה באוניברסיטה, יוצא לבלות עם אבי וחבריו בבאר שבע — היתה בלתי נסבלת. בכל כינוס משפחתי היה היעדרו בולט, וזה ליווה אותנו גם בחלוף שנים רבות. כשהשתחרר אבי ונישא גם הוא, כשנולדו הנכדים והנינים, תמיד ליוותה אותנו הידיעה על מה שצקי לא הספיק, על אף התוכניות הרבות שהיו לו. השאלה כיצד היו נראים חייו, לאיזה אדם מבוגר היה מתפתח, כיצד היו נראים ילדיו וצאצאיו נותרה תמיד בינינו, גם כשלא ביטאנו אותה בקול רם." הצער הזקין את צבי. אם קודם הרבה להסתובב בחוץ — לנהל, ליזום ולהוביל — עתה שהה זמנים ארוכים יותר בבית ובחיק המשפחה. הדיבור על צקי ועל השכול ריגש אותו מאוד. הוא התקשה לשוחח על צקי ועל המלחמה מבלי שנקוו דמעות בעיניו. רחל סיפרה על תחושת האובדן בבית: "הלכתי לקנות לאבי מתנת יום־ הולדת. תקליט. מבלי משים, מבלי שאחוש בכך, מצאתי את עצמי בוחרת שני תקליטים: אחד לאבי ואחד לצקי. לאבי ולצקי יש יום־הולדת. קשה לדבר עליכם בנפרד, אפילו כשאתה איננו, צקי. תמיד זה הלך ביחד. ועדיין זה כך. אי אפשר להתייחס אליך בלשון עבר, שהרי אתה חי איתנו מדי יום ביומו, לוחש דברים באוזנינו, מהלך בחדרי הבית — החדר של צקי ואבי. אני מנסה להיזכר בך, וזה קשה שבעתיים, שהרי זיכרונות מעלים רק על אדם שאיננו. צקי בחופשה. הדלת נפתחת, ובטרם אתה נכנס הביתה אתה עוצר בביתי, כשאותו חיוך רחב נסוך על פניך, מתיישב, מתחיל לספר, לשאול, להתעניין — מה חדש? איך הלימודים והבחינות? האם הכל בסדר? קשה לי להאמין שהדלת לא תיפתח יותר..." מדי שנה ביום הזיכרון של צקי היו מתאספים כולם — המשפחה, חבריו, חבריהם של צבי וסלה מכל קצות הארץ — על הדשא שבין הבתים בעומר.

122