צבי פלדמן - איש הנגב
היום — על אף שהם גרים במרכז הארץ. ההליכה עם צבי ברחוב היתה חוויה מיוחדת. עשרות אנשים היו עוצרים את צבי בדרך ומדברים איתו, מודים לו על שעזר להם, מתייעצים איתו, או סתם ניגשים ללחוץ את ידו. צבי היה מתעכב עם כל אדם, משוחח איתו במאור פנים, מכיר את פרטי המצוקות, יודע כיצד לשאול ובמה להתעניין. איל מספר: "בתור ילד ידעתי שיש לי סבא חשוב. סבא שיש לו שלושה משרדים! נהניתי לנסוע איתו בין המשרדים השונים, במפעלי 'אסם' ו'עוף הנגב', בארגון הקניות, לשמוע אותו מנהל ומארגן, עונה לטלפונים ולראות איך כולם רצים אליו כשהגיע, מבקשים לדבר איתו. היינו נוסעים לגילת, וכל אנשי המושב היו ניגשים לצבי לשאול בעצתו. היום, כאשר אני עצמי מסתובב עם בכירים במשק, אני יודע כמה נדיר למצוא אנשים כמותו. היתה סביבו הילה. אפשר לומר שבזכות העבודה המאומצת שלו לאורך השנים, התפקידים הרבים שביצע, ידעו להעריך את פועלו. אבל אני חושב שהיה שם הרבה יותר. עצם האדם שבו הקרין החוצה: האישיות החזקה, המסירות ללא גבולות, האמונה הגדולה בבני אדם וביכולת לעשות וליצור. אנשים נמשכו אליו כמו קסם. ואנחנו, שגדלנו כל כך קרוב אליו, ידענו להעריך זאת — דבר שילדים לא תמיד יודעים לעשות — ורצינו לבלות איתו עוד ועוד." גם חבריהם של הנכדים נהנו מסלה וצבי. כאשר דנה ורונה בגרו, נהגו לעצור לביקור בעומר כשהיו בדרכן לטיול. פעם נסעו לאילת עם חברים והגיעו אל צבי וסלה לקראת חצות; סבא וסבתא המתינו וחיכו להם לארוחת הערב... במקרה אחר, כשדנה שירתה בצבא והיתה במשך חודש בבסיס בחצרים, קיבלה אישור מיוחד לבקר את סלה וצבי פעמיים בשבוע. היא נהגה להגיע עם חברתה, שנפעמה מאישיותם של צבי וסלה. תמיד היו שואלים ומתעניינים, שמחים שבאים חבר'ה צעירים, ומבקשים מכולם לספר על עצמם ועל מה שמעסיק אותם. עבור הנכדים, סבא ייצג את הציונות וההתיישבות. "אנחנו משפחה מאוד דברנית ודעתנית," אומרת יעל, "וכשיושבים יחד כל אחד רוצה לדבר ולומר, שישמעו רק אותו. אך אם סבא רק היה מסמן שהוא רוצה לדבר, גם בשנים האחרונות כשנחלש, כולם היו משתתקים ומקשיבים לו. תמיד דיבר על ציונות ועשייה, על הנגב ועל מה שעבר עליו בחיים. אני זוכרת
137
Made with FlippingBook Publishing Software